ערב אחד מצאתי את עצמי חוטף מגבת בפרצוף ללא התרעה מוקדמת.
"ק'," אמרתי," אם את רוצה להזהיר אותי שאת זורקת אלי מגבת, צריך לצעוק 'תפוס!' לפני שאת זורקת, לא אחרי."
"אבל צעקתי לפני!"
"לא נכון. המגבת נחתה עלי, ואז צעקת 'תפוס'."
"אני," הבהירה ק' באופן שאינו משתמע לשתי פנים, "צעקתי קודם. קודם צעקתי, ואז זרקתי."
"ובכן, אני בטוח שניתן להסביר את התופעה באמצעות פיסיקה פשוטה," אמרתי. "המגבת, כך אנו מבינים, הגיעה אלי לפני שזרקת אותה. מכך משתמע שהיא נעה לאחור בזמן."
"מעניין," אמרה הלבורנטית החיננית, "אבל לי יש רעיון אחר."
"כן?" אמרתי, סקרן לשמוע כל תיאוריה חדשה בתחום הפיסיקה התיאורטית.
"טוב," אמרה החוקרת האמיצה, "יכול להיות שהמגבת עפה יותר מהר מהקול שלי."
"לא רע," אמרתי. "ואפילו סביר יותר מהרעיון שלי."
"באמת?"
"כן. אמנם לא נשמע בום על-קולי כשזרקת אותה, אבל אני בטוח שאפשר להסביר את זה, ועדיין: אם צריך לבחור בין האפשרויות – מגבת זמנאית או מגבת על-קולית – הסבירות הגבוהה יותר היא על-קולית. ברכותי!"
"אה."
"תער אוקאם," הוספתי. "האפשרות הפשוטה יותר היא הנכונה."
"איזה יופי!" אמרה ק', מרוצה מעצמה.
ובפעם הבאה שאת זורקת מגבת," אמרתי, "צריך לצעוק 'תפוס', לחכות קצת שהקול יגיע אלי, ורק אז לזרוק."

בינינו – מזל שזו היתה רק מגבת.

הטור השבועי ב-nrg: קרל סאגאן מתהפך בקברו

• דיאלוגים
• חרפון קל