עריכת סאונד של סרט באורך מלא היא עסק רציני. וארוך. החלק הנורא ביותר הוא עריכת הדיאלוגים, בהם תמיד מופגנת יכולתו העילאית של המקליט – הבחור עם המיקרופון שעומד מאחורי המצלמה – לחרב את מה שאמור להיות סאונד נקי ויפה, ובאותה הזדמנות את אוזניו של עורך הסאונד המסכן – יעני אנוכי – במגוון שיטות יצירתיות. בסרט שאני עורך עכשיו, למשל, ושאת עריכת הדיאלוגים שלו סיימתי אתמול, מצאתי את השמחות הבאות: מיקום לא טוב של נק-מייק (כל תזוזה של השחקן נשמעת כאילו תחתוניו עומדים להתפקע), מיקום מטופש של נק-מייק (סאונד מוזר אשר, לאחר חקירה קלה, מסתבר שהוא קרקורי בטנה של השחקנית), עוצמת הקלטה נמוכה מדי (לא שומעים כלום, וכשמגבירים שומעים חרא), עוצמת הקלטה גבוהה מדי (כל השחקנים נשמעים כמו גיטרה חשמלית של להקת מטאל גרועה), מיקום לא נכון של הבום, כלומר המיקרופון (השחקנים נשמעים כאילו הם בתוך אמבטיה גדולה מפח במרחק חצי קילומטר ממקום ההתרחשות), אי-החלפת סוללות של נק-מייק (הכל נשמע כמו חזיר-בר שבוקע מתוך הרמקולים), אי-הקפדה על חיבורי כבלים נאותים (חזיר בר סטרובוסקופי), אי-הקפדה על כבלים איכותיים (חזיר בר במסיבת טראנס), מכשיר הקלטה בעייתי (חזיר בר על האש).
בי נשבעתי, זו הפעם האחרונה שאני עורך סאונד לסרט ישראלי.

• מוסיקה