"כולם מדברים על שלום", שר מי ששר, וצדק בשתי מילים מתוך ארבע. כולם – אבל כולם – מדברים. והרבה. על מה? מאומה. עם מי? עם כל אחד פרט לך.

למשל –
בוקר בהיר אחד אתה מגלה שכלי רכבך גיבש לעצמו דיעות פוליטיות מוצקות במהלך הלילה, וכעת הוא סרבן. כיוון שאתה חייב להגיע למקום זה או אחר על מנת להתפרנס, אתה מהדס ברוגז אל הכביש הקרוב ומנסה למשוך את תשומת לב אחד מנהגי המוניות החולפות באמצעות נפנוף בכמה מאברי גופך המושכים – או לפחות הבולטים – יותר. לבסוף עוצרת לידך מונית חדשה, נקיה, ממוזגת ונעימה, ואשר מתוכה, למרבה השמחה, לא בוקעת מוזיקה מזרחית בקולי קולות. אתה נכנס פנימה ואומר, נניח, "קח אותי לעזריאלי, בבקשה."
"לא נכון," אומר הנהג בקול ומתחיל לנסוע.
"בהחלט נכון," אתה אומר, מופתע משהו. "עזריאלי, תודה."
"שטויות," שואג הנהג. "אין לך מושג."
אתה מביט בו ומגלה כי הוא לא מביט בך. במבט שני אתה מגלה את החוט המשתלשל לו מאוזנו, ואתה מתחיל לחשוד כי למעשה הערותיו אינן נוגעות לך כלל וכלל, וכך גם חוט מחשבתו. כיוון הנסיעה של המונית מאשש השערה זו, היות והוא לא השתנה מאז תחילתה. אתה פונה אל הנהג הרותח והמבעבע ומבקש ממנו בנימוס, שוב, להביא אותך לעזריאלי. הוא מחזיר לך בכמה הערות סרקסטיות וקולניות אשר, כך אתה מבין כעת, לא נועדו לך כלל, ובנפנוף יד לאמור "אל תפריע לי כשאני מדבר בסלולארי, נודניק."
בשלב זה אתה נלחץ מעט, כיוון שלפי חישוביך העדכניים המשך הנסיעה בכיוון עליו התקבע הנהג יביא אותך במהרה לרצועת עזה. כל נסיון למשוך את תשומת לבו באמצעים קונוונציונאליים נדון לכשלון, ועל כן אתה פותח את לועך לרווחה ומתחיל לשיר בקול זוועות קטעים נבחרים מתוך האופרה "נישואי פיגארו".
וכך אתה מוצא את עצמך נטוש בדרום תל אביב, ללא מונית, ללא מיזוג וללא מושג מה עושים הלאה. הנהג אפילו לא טורח לקלל אותך על כך שסירבת לשלם לו. הוא עסוק מדי. הוא מדבר בסלולארי.

או למשל –
אתה חוזר הביתה לאחר יום עבודה ומגלה כי המקרר שלך, נניח, נפח את נשמתו. אתה יודע שהטכנאי זמין עשרים וארבע שעות ביממה במכשירו הנייד, ועל כן אתה מברך על ההמצאה הנהדרת ועל פלאי הטכנולוגיה בשירות אורח החיים המודרני בכלל וארוחת הערב שלך בפרט, ומחייג אליו. תוך שעות ספורות הוא מגיע לביתך. עד כאן – שירות ללא פשרות.
אתה מוביל אותו אחר כבוד אל גוויית המכשיר ונשאר להתבונן, סקרן לראות מה יעשה בעל המקצוע המיומן. ואכן מיד שולף הנ"ל באופן מקצועי ומיומן ביותר פריט זה או אחר מתוך ארגז הכלים שלו, מגיש אותו אל אוזנו ואומר, "הלו, חזי, ת'שומע, אני תקוע פה עם איזה אמקור באבן גבירול, וציפי לא קיבלה את החשבונית. תעשה לי טובה, תעביר את זה בדרך הביתה."
בסדר, אתה אומר לעצמך. זה מחירו של שירות נאמן וזמין בכל עת. האיש נאלץ לנהל את עסקיו בדרכים, דבר לא פשוט. על כן אתה ממתין בסבלנות ומאזין להמשך השיחה העסקית החשובה: "לא, מה פתאום? תשים X בטופס, גבר, מכבי לא הולכים לנצח בחיים." לאחר מכן אתה שותף שלא מרצונך לעוד כמה הערכות משכילות לגבי הצפוי במגרשים בסוף השבוע הקרוב, לויכוח ער על מזג האויר הצפוי במגרשים הנ"ל, וכן לדעתו האישית, המקצועית והמיומנת של הטכנאי על ממשלת ישראל הנוכחית ועל כמה מאלה שקדמו לה.
אתה מנסה לרמוז לו שלמרות ההפרש הניכר ביכולותיכם הטכניות, אתה בטוח כמעט לחלוטין שכדי לתקן מקרר חייבים לגעת בו ולו פעם אחת, או לפחות להביט בו מעט. הוא, בתגובה, מנסה לרמוז לך שאתה פוגע בחופש הביטוי שלו ובזכותו לחיות את חייו לפי ראות עיניו.
בשלב זה פוקעת סבלנותך ואתה מדליק את מערכת הסטראו, שם דיסק של ואגנר במלוא העוצמה, ומתייצב אל מול הטכנאי בידיים שלובות ובפרצופך המאיים ביותר לאמור, אם נדמה לך שהגרמני הזה עוכר ישראל, סימן שעוד לא פגשת אותי במצב רוח רע.
רבע שעה לאחר מכן המקרר כבר תקין, הטכנאי הולך לדרכו אבל וחפוי ראש, ואף אחד משכניך לא מדבר אתך עד היום.

או למשל –
בליינד-דייט. לבוש במיטב מחלצותיך אתה מתייצב בבית הקפה המיועד בשעה המיועדת, ובחירת לבך המיועדת כבר ישובה ליד השולחן ונראית, לשמחתך, כמו מיליון דולר המיועדים לשובב את נפשך ואולי גם כמה מחלקי גופך האחרים. חמוש בחיוכך הטוב ביותר, אתה ניגש אליה, מתיישב ואומר, "שלום, אני…"
גלינג! גלינג!
"הלו?" אומרת המיועדת אל תוך מתקן בו לא הבחנת קודם, כיוון שהוא מוסווה היטב אל תוך תסרוקתה, וחוט משתלשל ממנו אל סלולארי קטן ואופנתי המונח על השולחן. "אה, מה העניינים? באמת? לא, אצלי הכל בסדר."
אתה מחייך אליה בסלחנות. בכל זאת, לא ממש מכירים, ואולי השיחה חשובה.
אני בדיוק בדייט," היא אומרת, "עם… עם איך קוראים לו, נו…"
אכן חשובה, השיחה, ומאד אינפורמטיבית, ואתה מחליט לשתף פעולה בהתאם. "אלברט איינשטיין," אתה אומר.
"אלברט, זהו," היא אומרת, ומסמנת לך בידה לאמור – אנא המתן ותיענה לפי התור. "ומה קורה איתך, נשמה? לא! בחייך? זה מה שהוא אמר? איזה דפוק! אני תמיד אמרתי לך…" וכך זה נמשך ונמשך ונמשך.
אך הפעם אתה כבר מוכן. אתה יודע בדיוק מה אפשר וצריך לעשות כדי לזכות בתשומת לבה. לא אופרה, לא מוסיקה, לא שום הפגנה אליטיסטית של חינוך קלאסי. מה פתאום. בשקט, מתחת לשולחן, אתה שולף סלולארי ומחייג.
"חכי רגע," היא אומרת. "יש לי ממתינה. הלו?"
"שלום," אתה אומר אל המכשיר, "זה אלברט איינשטיין. קבענו לדייט היום?"
"מה?" היא אומרת. היא מביטה במכשיר, לא בך.
"דייט, היום בערב, בערך עכשיו? זוכרת? אני פה מולך?"
"דייט?" היא אומרת, עדיין בוהה במכשיר, "אבל אתה בטלפון…"
"בדיוק," אתה אומר. "ובעניין הדייט – נראה לי שאני נאלץ לבטל. את פשוט לא שווה את זה."
ואז אתה קם, והולך.

"כולם מדברים על שלום", הוא אמר. אבל כמה מהם גם מקשיבים?

*

הטור הזה נכתב מזמן, ורק היום גיליתי אותו, בטעות, בזמן שחיפשתי משהו אחר. מעניין מה יהיה הדבר הבא שאמצא.

• הפובליציסט