הטקסט המובא כאן היה, במקור, חלק מטור על כתיבה שפרסמתי בחלומות באספמיה, תחת שרביט העורכת של ורד טוכטרמן. הוא הדגים יפה מאד כיצד אסור לכתוב, אך ורד טענה שגם לה יש קוים אדומים, והנ"ל לא פורסם מעולם. עד עתה.

אור השמש הזהוב והרך שהסתנן מבעד לעלוות היער העגמומית והרכה נחת ברכות מלטפת על כתפיה החשופות, עטויות החשופיות והרכות של הנערה הצעירה בעלת החמוקים החמקמקים והרכים שעמדה בעצבות עצבנית אך בתקיפות תקופתית רכה ובשלה ליד המעיין הצלול והמוצל המפכפך כפכפיו ברכות. בעוד טיפות צלולות של רסס מים זך וצלול צללו על דמותה בצל העצים, הצטללה דעתה של הנערה וללא צליל היא צללה אל תוך המים הצלולים. בועות בעבעו ודגים דגדגו את עורה הערער של הנערה שהתנערה, ניעורה ונערה נעירת חמור חדה ומחרידה שהחרידה את כל הסביבה והסבה את תשומת ליבו של לבלב לבבי לחרדה שהחרידה את הנערה הנוערת.
"ליבי ליבי לך," ליבלב הלבלב והתבלבל בלבבו.
"נאה דורש, נאה מקיים," נענתה הנערה הנאה בהנאה, נעה בנעריות נעימה. "אתה אמנם לבלב כלבבי, אך ליבי לא לובה בלהבת לבלובך."
"את רכה וריקה, ואני סתם ריקא," התרכך הלבלב כלולב ורחרח את רוח המזרח, רוקק את רוקו לריק. "אכן, כפי שחשדתי אין חדש, ואנו היצורים בעלי היצרים החדים היחידים בכל היער והיאור." חיוכו הזמין את הנערה לנהור אל חיקו וחיכו.
חששה הנערה לעורה ונערה חששותיה. "חוס עלי," כססה ציפורניה.
"אל דאגה," אמר הלבלב וניער את הנערה מתוך המעיין העוין בעודו מעיין בבעיה. "הנה רעיון: בבת עיני, היי רעייתי."
ראתה הנערה כי טוב ונערה, כי לא היה הדבר לרעתה, ועם הלבלב ביער כל ימיה רעתה.
והם חיו באושר ועושר וכושר וחושר עד עצם ועץ היום האיום הזה.