רקדנים בצמרת

האנגר אדמה, מצפה רמון. ערב. במתחם המרכזי מתקיימת הופעה של להקת המחול של ליאת דרור וניר בן גל. מאחורי הקלעים מתכוננים הרקדנית א., הרקדן א. והמוסיקאי נ. לקטע שלהם, שהוא הבא בתור.
סאונד רקע – המוסיקה המלווה את המופע המתקיים כעת.
א.: …זזים ימינה אחת שתיים מסתובבים ידיים למעלה (מדגימה) מסתובבים…
א.: אהא.
נ.: (מלווה וקאלית) בום בום בום, קרעכץ, בזזז…
א.: …ואז, בין החלק השני לחלק השלישי אנחנו עושים ככה… (מתנועעת באופן שאינו מותיר מקום לספק)
נ.: …קרעכץ. אה? אה. ואז אני מפסיק, כן? ואני מתחיל משהו אחר לגמרי: בום קרעכץ בום בום קרעכץ…
א.: נכון.
א.: אהא.
נ.: תגידו, אנחנו לא צריכים כבר להתכונן לעלות? נדמה לי שההופעה שלהם עומדת להגמר.
א.: לא, לא. זו הופעה של חצי שעה, ואנחנו כאן חמש דקות.
נ.: לדעתי קצת יותר.
א.: אל תדאג. בכל אופן, אחרי החלק השלישי יש מין סיבוב קטן כזה…
א.: אהא.
נ.: טוב, תעזבו, ממילא אני לא זוכר אף פעם את ההסברים שלכם ומאלתר הכל. בואו נעבור לאיזור הבמה.
א.: יש עוד זמן.
(המוסיקה מבחוץ מסתיימת. שקט.)
נ.: את בטוחה?
א.: כן, זה מופע ארוך. בטח יש שקט מוסיקלי באמצע.
(רעש מחיאות כפיים.)
נ.: תקשיבו, זה נגמר, חייבים לעבור לבמה.
א.: יש עוד זמן. זה רק החצי.
א.: ויש כאן דלת שמובילה ישר לבמה.
נ.: (בודק) היא נעולה. בואו, צריך להקיף את הבניין ולהכנס בדלת הראשית.
א.: זה בסדר, יש עוד זמן.
א.: נעולה?
כריזה מבחוץ: תודה, תודה רבה. זו היתה להקתם של ליאת דרור וניר בן גל…
(שלושת גיבורינו מביטים זה בזה)
כריזה: …ועכשיו – מופע האימפרוביזציה של א., א. ונ.!
(מחיאות כפיים מהוססות)
א.: אבל היה זמן!
א.: נעולה?
נ.: לרוץ! לרוץ!
וכך חזה הקהל במוסיקאי החסון נ. שועט דרכו, רומס בדרכו פריטי ריהוט, סנביצ'ים וילדים רכים, ואחריו צועדים בסך א. וא., עדיין לא משוכנעים לחלוטין שהגיע זמן ההופעה.
חושך.
מסך.

כחום הגוף

בוקר. אני זוחל החוצה מהמיטה, מצחצח שיניים, ומתיישב לנמנם קצת ליד המחשב, אל מול הדוא"ל של תחילת היום. פתאום נשמע קול קריסה וחבטה – משהו מוטח בדלת. למרות הטשטוש ועמימות המוחין אני יודע מיד שזוהי ק', ושהיא מעוניינת להכנס פנימה. מיד.
לאחר חיפוש קצר אחר המפתח אני מגלה שהוא תקוע בחור המנעול, ועל כן אני עושה בו שימוש ומנסה להתעלם מקולות הרקיעה הנרגזת העולים מבחוץ. הדלת נפתחת וק' שועטת פנימה, ובידה חבילה. בידיה, למעשה – מדובר בצרור לא קטן, ומשקלו, כך נראה, בהתאם. ק' מניחה את הנ"ל על אחד הכיסאות, ומנגבת זיעה ממצחה.
"חם," היא אומרת.
"באמת?" אני אומר. "הייתי בטוח שירד גשם קודם."
"חם נורא," אומרת ק'. "תזכור את זה כשאתה מתלבש כדי לצאת לעבודה."
אני מביט בחלון הקטן של חדר העבודה שלי. רוב הנוף מוסתר על ידי עץ, אבל גם בשאר אין כל רמז לחמימות מיוחדת.
"את בטוחה?" אני אומר. "כי לא נראה לי ש…"
"תקשיב," היא אומרת, "יש שמש שאתה לא מאמין, ורוח חמה, וחם נורא!"
אני הולך למרפסת, פותח את החלון הגדול, ואכן – עננים מסתירים את השמש ומשב כפור מכה בי.
"אולי," אני אומר בחוזרי אל מקור האור והחום, "אולי חם לך פשוט כי סחבת את החבילה הכבדה הזו כל הדרך למעלה?"
"לא!"
"תשמעי, בחוץ די מעונן…"
"חם!"
"אבל…"
"חם!"
הבנתי שאין לי ברירה: לבשתי חולצה קצרה ומכנסיים קצרים, נעלתי סנדלים ויצאתי לעבודה.
אי אפשר להתווכח עם המציאות.

בית המשפט!

לפני כשבועיים קיבלה אמי הודעה כי דבר דואר רשום כלשהו המיועד אלי מצא את דרכו אל סניף הדואר הקרוב אליה. ביקשתי ממנה להתעלם מכך – מי שמחפש אותי אצל הורי אינו ראוי למצוא אותי. כיוון שכך, היא הלכה ובדקה במה דברים אמורים, ולא עברו ארבעה עשר ימים עד שהודיעתני כי קיבלתי הזמנה לדין. עם קבלת הנ״ל הסתבר לי כי מדובר בתביעה הקשורה להתנגשות בין שתי מכוניות שהתרחשה בספטמבר 2004, כי אני הנהג הנאשם, וכי בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה אמור לדון בעניין בסוף אפריל. עד כאן טוב ויפה, אך עובדה אחת לא לקח בית המשפט הנכבד בחשבון: אין לי מכונית.
בכלל. אפילו לא קצת.
גם בספטמבר 2004 לא היתה לי.
שלחתי פקס לבית המשפט ובו הודעה על מצב זה של העניינים. בינתיים, על מנת לרדת לחקרו של המקרה, התקשרתי אל התובעת, פלונית גב' ס., ושטחתי טענותי גם בפניה.
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"לגמרי."
"אבל אתה נ. י.!"
"אבל אולי יש עוד מישהו שזה שמו."
"אבל אתה תבעת אותי! בגלל זה אני תובעת אותך!"
"לא. מישהו אחר תבע אותך. אני לא קשור לזה."
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"האמיני לי, הייתי יודע."
״אולי נהגת באוטו של חבר?״
״לא.״
"אולי שכרת אוטו?"
״לא.״
״אולי…״
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע אותה, והיא נתנה לי את מספר הטלפון של סוכן הביטוח שלה, המנהל את התביעה. התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה קרה.
"הבנתי," הוא אמר. "שמע, אני בדיוק לוקח את הילד מהגן…"
"אני מבין את זה," אמרתי, "אם כי קשה לי מעט להזדהות עם רגשותיך בעניין, כיוון שאתה תובע אותי."
"אבל תבעת אותה!"
"לא," אמרתי. "זה לא אני הייתי. ובכלל אין לי אוטו."
"אתה בטוח שאין לך אוטו?"
"עכשיו כשאתה שואל, פתאום אני נזכר – שלא. ממש לא."
"אולי נהגת באוטו של חבר?"
"לא."
"אולי שכרת אוטו?"
"לא."
"נתנו לך אוטו?"
"לא."
"אז איך נהגת באוטו?"
"אין לי אוטו! אין! זה לא אני! אין! אוטו, אני, אין! אני, אין, אוטו! ניין! נייט! נוֹ אוטו! נאדה! מפיש! דר איז נו סייארה אין דה האוס!"
שתיקה.
"אז למה תבעת אותה?"
בסופו של דבר הצלחתי לשכנע גם אותו, והוא הבטיח ליישר את ההדורים. כעת אני מחכה לתשובת בית המשפט.
כשאני אתפוס את הנ.י. האחר הזה, המתחזה הארור, אני הולך לשנות לו את הצורה.
ואת השם.
.

קצין וג'נטלמן

ביום שישי נסעתי לפתח תקווה לחזרת רקדנים. הללו איחרו, כמובן, ואת זמן ההמתנה העברתי בבית הקפה המקומי, מלחין דבר זה או אחר בראשי ומצותת שלא בטובתי לשיחותיהם של העוברים ושבים. לידי ישבו חייל, חברתו ואביו. החייל סיפר בגבורה רבה על מעלליו בצה"ל ("הגבול, כן? כמו שאתה רואה אותי, כן? המרחק בין פה לבין המגרש חניה הזה שמה, כן? זה הגבול!"), ומיד הבנתי כי הוא למעשה בתחילת הטירונות. נמנמתי מעט בזמן תיאור מוראות המלחמה ("הפיצוצים, שמה, כן? כל הלילה, אני אומר לך! בום בום!"), ואז עברה השיחה לסגולותיו האישיות של החייל האמיץ, והוכח שזלזולי אינו מוצדק כלל וכלל, כיוון שהקב"א שלו הוא 52.
"חמישים ושתיים?" אמר האב הגאה. "זה הרבה?"
"זה המון!" אמר החייל הצעיר.
"נכון," אמרה החברה.
"מה זה אומר, בעצם?" אמר האב. "אתה כבר יודע לאיפה יקחו אותך בצה"ל?"
"זה אומר שאני מאולתר לקצונה!"
"נכון," אמרה החברה.
"מה אתה אומר!" זרח האב. "תיכף אני אתקשר לחבר שלי איציק מהמדור ונראה בדיוק לאיפה אתה הולך."
"אני חושב," אמר החייל בזהירות, "שאולי עוד לא הכניסו את זה למחשב. ביקשתי מחבר שלי שעובד במחשבים לחפש מי מאולתר לקצונה, והוא לא מצא כלום."
"נכון," אמרה החברה.
"זה בסדר," אמר האב. "איציק ידע בדיוק. הלו? איציק? מה העניינים? שמע, הבן שלי פה, הוא אומר שהוא מאולתר לקצונה. אתה יכול לבדוק את זה? מה? ביום ראשון? כן, כן. מצוין. רק תזכור: מאולתר לקצונה. כן. הבן שלי. מ'זתומרת מי זה? תחפש ברשימה של המאולתרים לקצונה ותמצא! אין בעיה," אמר וסגר את הפלאפון, "אני בטוח שהוא ימצא אותך שמה."
"נכון," אמרה החברה, ואז הגיעו הרקדנים וגאלו אותי מייסורי.
כל הכבוד לצה"ל.

רגע של ספרות

לעתים, במהלך עבודת עריכה או תרגום של סיפור, מתרחשות להן שיחות קטנות בין העושים במלאכה, המתקיימות על גבי הערות השוליים. הנה, אם כן, צרור שיחות שכאלה, שהתרחשו על גבי כמה סיפורים שונים, ואשר יכול לשפוך מעט אור על מעמקי סצנת ספרות המד"ב הישראלית המתפתחת. שמות העושים במלאכה הושמטו מפאת "הצורך לדעת", והשיחות עברו עריכה קלה על מנת להתאימן לפורמט שבכאן. אם כן:

עריכה I, הערות העורך: אתה מכוער.
עריכה II, הערת הסופר: תגיד לי, מתי הפעם האחרונה שהסתכלת בראי יא מעוות?
עריכה III, הערת העורך: כבר אין לי ראי בבית, הוא נשבר מפחד כשהסתכלת בו.

הערת שוליים 17, עורך: מה זה הדבר הזה?
הערת שוליים 17א, סופר: זה מה שכתוב. אולי תברר מה המלה העברית לזה?
הערת שוליים 17ב, עורך: למה אני צריך לעשות הכל בבית הזה?

הערת שוליים 24, עורך: נא להחליף ביטוי זה. מה רצה המשורר לומר?
הערת שוליים 24א, סופר: אין לי מושג.
הערת שוליים 24ב, עורך: בבקשה לחשוב יותר חזק.

NY: עריכה I, לעזאזל
LY: עריכה II, ימח שמך
NY: עריכה III, לך תחפש
NY: עריכה IV, יא מנייק

בושה וחרפה, אני אומר לכם.