ק': תעצור! אל תיכנס למיטה!
נ': אָה?
ק': אל תזוז!
נ': אֶה?
ק': אל… פשוט אל תזוז. חכה רגע, אני מחפשת את זה.
נ': את מה?
ק': את… אה… פשוט אל תזוז, טוב? חכה רגע.
נ': אבל קר לי, אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה.
ק': רק שניה.
נ': שמיכה!
ק': תחכה, אמרתי!
נ': טוב, אבל רק אם תגידי לי למה.
ק': אה, נפלה לי סוכריה.
נ': מהיד?
ק': אה… לא.
נ': אה.
ק': אוף, אני לא מוצאת אותה!
נ': לא אז לא. היא בטח נפלה על הרצפה. יאללה, אני נכנס למיטה.
ק': לא!
נ': כן. זהו. (נכנס למיטה, מתכרבל היטב בשמיכה) אח, איזה יופי.
ק': אני לא מאמינה.
נ': מאד נוח.
ק': אתה בטח שוכב לי על הסוכריה.
נ': לא. הייתי מרגיש. איפה הספר שלי? אה. הנה. איזה יופי.
ק': אוף.
נ': טוב, קחי את הספר שלך ותירגעי.
(ק' לוקחת את הספר שלה. השניים קוראים בנחת. לאחר זמן מה נ' מחליט להחליף את היד האוחזת בספר, משמאל לימין).
נ': אהם. ק'?
ק': כן?
נ': אני חושב…
ק': כן?
נ': אני חושב שמצאתי את הסוכריה שלך.

ההמשך, כמובן, נורא מכדי לתאר במילים.

טור השבוע: לילה טוב, דוד אליהו!

אנחנו – נועה גולנדסקי ולהקתה – עומדים להופיע בטקס פרסי אקו"ם שיתקיים ביום שני הקרוב אי שם בכפר סבא. העילה: הגב', בצדק גמור, זכתה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה.
וכך, היום, בדרך לחזרה, שלושת נגני להקתה באוטו, דנים במצב בכובד ראש:
ניר (קונטרבס): כפר סבא. שמעתי על זה. זה כמו אפריקה – כולם מכירים את השם, אף אחד לא באמת ביקר שם.
עומר (גיטרה): נכון.
בוריס (אקורדיון): זה מתאים, אתם יודעים.
ניר: מה?
בוריס: ברוסית, כשאומרים "כפר של סבא שלך", מתכוונים למקום רחוק, חור החורים, תיז-אל-נבי.
ניר: ואללה מתאים.
עומר: נכון.

ואני מהרהר לעצמי: מעניין אם מי שנתן לעיר את שמה ידע רוסית. אם כן, הוא ודאי לא הפסיק לצחוק כל חייו, ואולי אפילו לאחר מכן.
ואולי ברוסיה, בלב הערבות הנידחות, יש כפר קטן ושמו תיז-אל-נבי.

טור השבוע: מלחמה ושלום, שיר לשלום.

נ.: …אז היתה חזרה לא רעה, ואני מתחיל לנגן קונטרבס בהרכב הזה.
ק.: רגע. כשאתה מנגן קונטרבס אתה עושה את אותו פרצוף שאתה עושה כשאתה מנגן בס?
נ.: סליחה?
ק.: נו, הפרצוף המצחיק הזה, שאתה מותח את הסנטר למטה ונראה כמו ילד מפגר.
נ.: אה. זה.
ק.: נו, אז אתה עושה אותו גם כשאתה מנגן קונטרבס.
נ.: לא.
ק.: יופי. כי זה ממש דבילי.
נ.: תודה.
ק.: אבל אם אתה אומר שעם הקונטרבס זה לא קורה, אז בסדר.
נ.: כן, טוב. עם הקונטרבס יש לי פרצוף אחר.
ק.: אה.
נ.: ותאמיני לי, מזל שלך שלא ראית אותי מנגן בפסנתר.
ק.: אוה.
נ.: וכשאני שר…
ק.: כן, טוב. בוא לא נדבר על כשאתה שר.
נ.: עדיף מאיך שאת שרה.
ק.: נכון, אבל לא מהפרצוף שלי כשאני עושה את זה.
נ.: אמת ויציב.