ניר יניב

ראה אור כתוספת לספר ימי תל אביב האחרונים מאת ניר יניב ולביא תדהר.

---

השנייה האחרונה בחייו הישנים של אלחנן ליבוביץ'

מכה קלה מרעידה את הטנק, וליבוביץ' רואה את חלקו התחתון של שרגאי מושלך אל תוך הצריח. חלקו העליון איננו. דם בכל מקום, והדף של חוֹם, ושעיה צורח משהו אבל מי שומע, וצל מוטל על הפתח, והצריח נע מעט על צירו. הרוח או הגורל או משהו אחר טורקים את פתח הגישה ואוטמים את הטנק. ליבוביץ' מרגיש את מרתו עולה לגרונו. איילת, הוא חושב. איילת. החום עולה ועולה ועולה.
כל זה נמשך בערך מחצית השנייה.
במחצית השנייה, הטנק המעופף שלהם מתנגש במסוק.

ארבעים הדקות הראשונות בחייו החדשים של בן-בלי-שם

השמים מעל אדומים מדם והאדמה רועדת. במרחק, בתיה הישנים של תל אביב קורסים זה אל תוך זה, ונקודות קטנות מרחפות, זועקות, מנופפות בידיהן וברגליהן, ורוח סערה באה ואוספת אותן אל חִכּה. מצפון לגרוטאת המתכת החרוכה הקבורה באדמה, אי-שם במרכז העיר, צומח הר, וכיכר דיזנגוף עולה בסערה השמימה. 
משאית כיבוי בוערת עומדת זמן מה לא רחוק מהאנדרטה-החדשה-שלא-בטובתה לזכרו של חיל השריון. נהגה צפה בעניין במעופו של הטנק ובתוצאותיו. כעת הוא מסובב את הכבאית בנחת ופונה לדרכו אל ההר החדש. שם, כך הוא מקווה, יזומנו לו הרפתקאות מעניינות יותר. זה היום הנפלא ביותר בחייו. זה היום הנורא ביותר, ולרוב גם האחרון, בחייהם של רבים אחרים.
השמים רותחים. טיפות גדולות ואדומות נושרות מהם. הים נראה כעומד לקום על העיר ולשטוף אותה אל תוכו, ואז נרגע מקצפו, וקם שוב וחוזר חלילה. עגלה וסוס צפים באוויר, מפליגים למעלה אל חומת הענן המכסה את השמים. העגלה מתנגשת במעופה בקנה התותח של הטנק, המזדקר מן האדמה כתורן של צוללת קיטור. הסוס, עודו רתום, עוצר לרגע במעופו. העגלה מתפרקת בשלווה, והסוס ממשיך בדרכו במהירות העולה בהרבה על זו החוקית. צהלות האימה שלו היו יכולות לקרוע את לבו של מאזין אקראי, אך זן מסוים זה נמצא בדיוק כרגע בתהליך הכחדה, ואילו האדם היחיד שהיה יכול להיות עד לייסוריו קבור כעת באדמה, מעפר בא ואל עפר שב, אם כי ייתכן שלא לצמיתות. הסוס נבלע בין העננים בצווחת פחד אחרונה, ולא נודע כי בא אל קרבם, למעט כמה טיפות אדומות גדולות המשקות את העפר, יורה שלא בעתו.
בתוך גוויית הטנק, שלוש אוזניות בתוך שלוש קסדות פולטות מלמולים חסרי פשר, צעקות, פקודות, בכי, שאגות אימה. הן עושות זאת במשך זמן רב. במשך זמן רב אפילו יותר הן גוועות לאטן.
השמים מעל אדומים מדם. האדמה עדיין רועדת.

ארבעים השניות האחרונות בחייו הישנים של טען-קשר

הטנק זז. "מה אתה עושה, קיבינימט?" צועק שרגאי, "אמרתי לך לעצור!" ושעיה וליבוביץ' מחליפים מבטים עייפים, ובנצי, ממקום מושבו למטה, אומר "כּוּשילָאִמאש'ך, זה לא אני!"
"מי נוהג בטנק הזה אם לא אתה?" ו"בחייך, שרגאי, תרד ממנו," ו"יש לי משהו על הכוונת," ו"אני לא עשיתי כלום! אני לא עושה כלום!" וההצהרה האחרונה נחוצה, ככל הנראה והמורגש, כיוון שהטנק נע ביתר שאת, אם כי ליבוביץ', מתגרד בתוך חליפת המיזוג המאוסה שלו, לא בטוח באיזה כיוון. למעשה, אלמלא היה יודע שהדבר בלתי-אפשרי בעליל, ובייחוד לנוכח מספר הדברים הבלתי אפשריים שכבר ראה היום, היה יכול להישבע ש…
"תסתכלו החוצה," צועק בנצי, וקולו כה רם עד שמערכת הקשר מתחילה לצרצר במחאה בתוך הקסדות שעל ראשי כולם. "תסתכלו החוצה!"
דבר אחד הוא לראות משהו בלתי-אפשרי קורה למישהו. דבר אחר לחלוטין הוא כשזה קורה לך.
"בנצי, תסתום את…" אומר שרגאי ובכך נקטע באִבו מונולוג התוכחה שתכנן, כיוון שעינו שוזפת את מסך כוונת-המפקד שלו ומשהו שם בבירור לא בסדר. כלומר, אפילו יותר מהאי-סדר שאיתו התמודדו ארבעתם מאז הבוקר. 
שעיה אומר, "אני לא יכול ל…" וליבוביץ' מציץ באפיסקופ שלו ומבין שתחושתו הראשונית, אווילית ובלתי-מתקבלת על הדעת ככל שתהיה, הייתה ככל הנראה נכונה. על פי כל מה שליבוביץ' יודע על המרכבה סימן ארבע – הרבה יותר משרגאי, למשל, לא שזה קשה – עדיין לא נוצר הטנק שמסוגל למה שהוא רואה באפיסקופ, למה שחייב להיות נדמה לו שרואים באפיסקופ, כי אם זה נכון…
"אתם רואים את זה גם?" צורח בנצי. "זה לא יכול להיות!"
אם זה נכון והאפיסקופ לא משקר – אם כי לא חסרים בפלוגה כאלה שיטענו שהוא משקר ועוד איך – וזה יכול להסביר עוד כמה מהדברים שכבר נראו עליו היום – אבל אם במקרה הוא לא מציג דבר מלבד האמת הטהורה, סימן ש…
"אנחנו עפים!"
הטנק מתחיל להמהם, כמו קונטרבס פלדה אדיר המנגן רקוויאם לעצמו. לאט-לאט הוא סובב סביב צירו, מתיישר כמחט ברזל ממוגנטת ענקית על פני מים בלתי-נראים, פונה בהיסוס אל עבר קוטב לא ידוע. חרטומו מטפס מעלה-מעלה. למה היום? חושב ליבוביץ'. איילת, למה דווקא היום? "תחזיקו משהו!" צועק שעיה, אבל אז כבר מאוחר מדי. מבול של פריטים קטנים וכואבים שוצף בתוך הטנק – משקפת שדה, קופסת שימורי אננס, ספר, שתי מחסניות וגם, כנגד כל היגיון, תליון אחד בצורת ח"י. "היי, השרשרת שלי!" צועק בנצי, אבל ליבוביץ', שזכה בתליון מן ההפקר, ושלא מבין איך בדיוק הוא הגיע מתא הנהג אל תוך הצריח, לא יכול לענות לו כיוון שרגלו של שעיה תקועה בפרצופו. אמנם שעיה הוא רבע עוף וליבוביץ' גדול כמו כל שני תותחנים בפלוגה ביחד, אבל רגל בפרצוף היא עדיין רגל בפרצוף.
"רד ממני!"
"תעזוב לי את הרגל!"
"תחזירו לי את השרשרת, באמא שלכם!"
רק שרגאי אינו אומר דבר. הוא המום. ידו נשלחת מאליה אל מדף המפקד, הפתח העליון של הצריח, להפר את הבידוד בין הטנק לבין העולם החיצון. ליבוביץ', שהצליח בינתיים לנצל את יתרון המסה שלו כדי להפטר מרובו של שעיה, מבחין בכך. הוא פותח את פיו לצעוק, להזהיר, לעצור את שרגאי, אבל באותו רגע נופל ארגז פעולה מלא תחמושת ממקומו ומוטח בעוצמה איומה בדופן האחורית – כעת התחתונה – של הצריח, מחטיא את ראשו במילימטרים ספורים. "חרא!"
"אתה בסדר?" שואל שעיה, המום.
"אני חושב שכן," אומר ליבוביץ'. "רגע, איפה…"
ואז שרגאי פותח את המדף. אור אדמדם מציף את הצריח ורוח סערה מאובקת חודרת אל תוך הטנק. כעת כבר כולם צועקים, אך איש לא יכול לשמוע דבר, במשך כמה שניות שאגת הרוח חזקה מכל דבר אחר, ואז שומע ליבוביץ' את אחד הצלילים האחרונים של חייו הישנים, והמבשר הראשון של אלה החדשים – להביו המרוחקים, המתקרבים יותר ויותר, של רוטור. שרגאי, שנראה לליבוביץ' כעומד אך למעשה, כיוון שהטנק כבר מאונך לחלוטין ותותחו מצביע אל השמים כאיזו זקפה מפלצתית, שוכב במקומו, הודף את עצמו דרך הפתח, חציו בטנק וחציו בעולם החיצון.
כעת הכל מוכן לשניה האחרונה בחייו הישנים של ליבוביץ'.

הלילה הראשון בחייו החדשים של חלל צה"ל

ליבוביץ' מתעורר, כך נראה לו, בגלל הריח. החלק העדין והנסבל ביותר הוא ניחוח עז של גריז וסולר. הצחנה כה נוראה עד שהיא כמעט מאפילה על תחושתו של ליבוביץ' כאילו כל עצמותיו שבורות. זה לא נכון. היה לו מזל. משהו רך בלם אותו, מנע ממנו מלהתרסק כמו בובת סמרטוטים אל דופן הצריח. הוא חש בדבר הרך מתחתיו, לידו. הדבר הרך, כך הוא מבין פתאום, הוא שעיה.
ושאר הריח קשור בכל ההפרשות האפשריות לאדם, שמקורן בשתיים וחצי הגופות החולקות איתו את חלל הטנק.
הוא חושב, אני חי. הוא פוקח את עיניו ולא רואה דבר. תחושת מחנק מציפה אותו, והוא מסתובב על צדו ומקיא. הרגשתו משתפרת מעט. אפו כמעט מתרגל לריח, שעדיין נוכח אך מציק פחות. הוא חושב, זה לא יכול להיות. ראשו כואב. הוא מגשש בחושך אחר רצועות קסדת הג'נטקס שלו, ולאחר מאבק קצר מצליח להוריד אותה. ראשו עדיין פועם, אבל הוא מרגיש טוב יותר. אינסטינקטיבית, הוא מנתק את חליפת הקירור שלו מגוף הטנק. הוא מנסה לנוע ממקומו ולזחול אל עבר מדף המפקד שבראש הצריח. גופתו של שעיה נדחפת ממקומה ומשמיעה קול נפיחה נורא. ליבוביץ' מנסה להקיא שוב, אבל קיבתו ריקה. הזמן שלוקח לו להגיע עד הפתח נראה ארוך כמו כל ילדותו. כעת הוא שמח על כך שהצריח חשוך לחלוטין, כיוון שכך הוא נמנע ממראה חציו התחתון של שרגאי. הוא תוהה בינו לבינו מה קרה לחצי העליון לאחר שרוטור המסוק קיצץ אותו. האם הוא נמרח על דופן הטנק? או שמא הועף באוויר, התווה קשת גדולה מעל בתי העיר וזה היה המראה האחרון שנרשם על רשתיות עיניו הגוועות של שרגאי? משום מה, ליבוביץ' מוצא ברעיון הזה שביב של נחמה.
הוא נאבק בידית הסגירה. שמחת נצחונו עליה קצרה מאוד, כיוון שמיד לאחר מכן הוא מגלה שהמדף עצמו מסרב לנוע. הוא דוחף בכל כוחו. דבר לא קורה.
במשך זמן מה עייפותו גוברת עליו, והוא שוכב בערפול חושים שם בצריח, ללא מחשבה וללא זיכרון.
כשהוא מתעורר שוב, הריח כבר לא מורגש. אולי חושיו הלומים מכדי לקלוט אותו. הוא חושב, אני עדיין חי. הוא נוגע במדף בעייפות, והוא זז. מעט מאוד. נשמע רחש, ולאחר כמה שניות ליבוביץ' מבין שזהו עפר הזורם פנימה. ככל הנראה הטנק קבור באדמה. הוא נתקף פאניקה, מנופף בזרועו בניסיון לסגור את המדף, מחמיץ את הידית והודף אותו עוד. זרם העפר מתגבר. הוא תופס בידית ומושך, אך העפר חוסם את הפתח. הוא רואה בעיני רוחו את מותו שלו, קבור חיים בערמת עפר בלב הטנק. גושי אדמה ואבנים חולפים מבעד לפתח ומכים בדפנות בקול צלצול עמום. הוא חושב, אני חי, ואני עומד למות. וזה לא יכול להיות. הוא עוצם את עיניו, ואז פוקח אותן פעם אחת אחרונה אל תוך החושך המוחלט שבצריח.
הוא רואה את הפתח ואת המדף הפתוח למחצה ואת שאריותיו האומללות של שרגאי. האם זה המראה האחרון שיראה בחייו? רק לאחר כמה שניות ארוכות הוא מבין: הוא רואה. אור. אור. מעבר לפתח בוקע, עמום ועכור ואדמדם, שארית מהוהה של הדבר האמיתי, ובכל זאת – אור!
ועם האור – אוויר.
הוא חושב, אני חי.
הוא דוחף עוד ועוד, והפעם המדף הארור נכנע ללא קרב. עפר מציף את הצריח, זולג אל הארגזים והשאריות הנמצאים בתחתיתו, שהייתה עד לא מזמן חלקו האחורי, מכסה ברחמים את גופתו של שעיה ואת מה שנשאר משרגאי. ליבוביץ' מביט למעלה – עד לא מזמן קדימה – אל תא הנהג, אבל אין שם שום דבר שמזכיר את בנצי כפי שנראה לפני… לפני כמה זמן שזה לא יהיה, לפני שהטנק הפך למבצר מעופף, לפני ששרגאי ניגף בלהט החרב המתהפכת, לפני ש… לפני.
הוא זוחל דרך הפתח. העפר מקיף אותו, עוטף אותו, חונק אותו. עפר בפיו ובעיניו, עפר בבגדיו, עפר באוזניו. הוא חופר את דרכו למעלה, מקווה שאכן זה הכיוון. ורטיגו רגעי אופף אותו, ונדמה לו שהוא חופר למטה, אל קברו. את קברו. הוא ממשיך מכוח ההיגיון בלבד, ואולי זה הייאוש. העפר חורך את לשונו, שורף את עיניו. הוא משתעל, מתנשף, מתעוות, חופר, חופר, חופר. ופתאום: אור ואוויר. 
הוא נותר שם, גופו באדמה וראשו מעליה, במשך זמן ארוך מאוד. 
אולי הוא נרדם שוב והתעורר. אולי איבד את הכרתו. אבל כעת הוא ער, אוזר כוח, גורר את עצמו מעלה-מעלה, ויוצא. הוא משתחרר מהנעליים הצבאיות, מסרבל הקירור, זורק אותם ממנו והלאה. וכך הוא עומד, בגופייה ותחתונים, ועל צווארו, שכוחים, השרשרת והתליון של בנצי. הוא חושב, אני חי. הוא חושב, זה לא יכול להיות. האור מתגבר. זו תחילתו של יום חדש. היום הראשון, כפי שיאמר לעצמו לאחר מכן, של שארית מותו.

השעה האחרונה בחייו הישנים של טנקיסט

מחלון אחד המגדלים שבגבול רמת גן, ילד קטן מביט בעניין בקו השמים הנסוג של העיר השכנה. הוא מציץ למטה, אל נתיבי איילון. נדמה לו שהוא מבחין, דרך הקרעים ההולכים ונעלמים בחומת הענן והעשן הקמה על תל אביב לבודדה, בטנקים הנעים שם.
"כן המפקד," ממלמל שרגאי בקשר חוץ, ואז עובר לקשר פנים. "יש ריכוז שלהם בדרום העיר, ליד פלורנטין," הוא אומר, והדחיפות בקולו מעירה את ליבוביץ', שעד אז נמנם לו בנוחות במושב הטען-קשר. "נהג, קדימה מהר, וסגור את המדפים." הוא שולח יד אל פתח הגישה שמעליו, מעביר אותו ממצב "חרך" לסגירה מוחלטת. "מעכשיו ועד להודעה חדשה הטנק הזה סגור ואטום."
"ריכוז של מה?" אומר שעיה, וכולם מתנודדים לרגע במקומותיהם כשבנצי מפעיל על הדוושה את מלוא משקלו, חלומו הרטוב של כל נהג טנק.
"בחייך," אומר שרגאי. "אל תקשה עלי."
"ריכוז של מה?"
"עזוב, בסדר? פשוט תעזוב."
ליבוביץ' פותח את פיו להגיד משהו, ואז מבין שאין לו מה לתרום לשיחה. לא משנה, הוא חושב. התרגיל הדבילי הזה, או מה שזה לא יהיה, לא יכול להמשך יותר מדי זמן. בערב, או מקסימום תוך יום-יומיים, אני רואה שוב את איילת. איילת!
"ריכוז של מה?"
"ריכוז של אין-לי-מושג, זה מה!" צועק שרגאי. "מאיפה אני יודע? אני תקוע פה איתך, לא?"
"אז מה אמרו לך בקשר?"
"אמרו לי שיש ריכוז שלהם בדרום העיר, זה הכל. לא אמרו לי מי זה 'הם'."
"בחייך, שרגאי."
"אתה תקרא לי 'המפקד', שומע?"
"ומי אתה ש…"
"שעיה," אומר ליבוביץ', מתגרד באי-נוחות בחליפת הקירור הארורה. "די."
הטנק נוסע במלוא מהירותו, בערך שישים קמ"ש, ומותיר מאחוריו טביעות זחלים טריות על הכביש. במשך זמן מה איש לא מדבר.
"אני מציע לרדת במחלף לה גארדיה," אומר שעיה לבסוף.
"אחי, זה לא פרייבט," אומר בנצי. "הדבר הזה לא נכנס בחיים ברחובות שם. אנחנו צריכים לרדת בקיבוץ גלויות, שמה הכביש רחב יותר."
"אני אגיד איפה לרדת," אומר שרגאי, וכולם היו שמחים להתעלם ממנו בהפגנתיות אלמלא נלקח מהם הרגע היקר הזה לטובת קול צלצול אדיר של מתכת מעונה: משהו מתנגש בצריח מצדו הימני. משהו גדול.
"נהג, עצור!" צועק שרגאי, והטנק מאבד ממהירותו ולבסוף עוצר בהיסוס ונשאר במקומו, מנועו רוטן.
"מישהו רואה משהו?"
"חרא," אומר שעיה. "הלך לי הקולימטור. משהו סתם אותו." הוא מכה בחלון מכשיר הצפייה הסורר, אך לשוא.
"לפחות נשארה לך הכוונת," אומר ליבוביץ'. "אני חושב שמשהו לא בסדר באפיסקופ שלי. משהו התעקם שם."
"התעקם?" אומר שעיה.
"או זה, או שמגדלי עזריאלי לא נראים כמו שאני זוכר אותם," אומר ליבוביץ', ושעיה אומר "מה?" ואפילו שרגאי עומד לפתוח את פיו ולהביע עניין, אבל אז אומר בנצי, "תשמעו, אני חושב שאני רואה משהו במצלמה האחורית." 
"נהג, דווח," אומר שרגאי, ומישהו מהם ודאי היה מעיר לו שוב על הרשמיות המגוחכת שלו, אבל כולם סקרנים לדעת מה יש לו לנהג לדווח.
"נדמה לי, אה," אומר בנצי, "נדמה לי שזה אוטו גלידה."
אם זו בדיחה, חושב ליבוביץ', היא ממש לא מצחיקה. אבל הוא לא אומר דבר. אין לו כוח לוויכוחים.
"בסדר," אומר שרגאי לאחר רגע של שקט. "תמשיך לנסוע."
"בחייאת, שרגאי, אתה לא מאמין לי?"
"נהג, קדימה מהר. קדימה! ותקרא לי 'המפקד'."
"כן המפקד," אומר בנצי ומוסיף וממלמל, "ס'אוֹמוֹ." המלמול נקלט היטב באוזניות של כולם, אבל שרגאי, לשמחתו של ליבוביץ', לא טורח להגיב.
הדבר הבא שנחבט בטנק משמיע קול חיכוך איום בעודו מתעוות כנגד חלקו העליון של הצריח ואז חלקו האחורי של הצריח ואז חלקה האחורי של התוּבָּה. מכה ועוד מכה ועוד כמה מכות ניתכות על הטנק כברד של כספית, משמידות כבדרך אגב את המצלמה האחורית של בנצי. הזעזוע כה חזק עד שרק הקסדה מצילה את ראשו של ליבוביץ' מלהתפצח כאבטיח על דופן התא.
"חרא!"
"בנזונה!"
"תסתמו ת'פה!" צורח שרגאי. "שקט!"
שלושת האחרים מתנערים מן ההלם. לאיש מהם אין כוח להתווכח. שרגאי שולח יד אל ידית בקר הצריח, וחתיכה נכבדה מהטנק מתחילה לנוע ימינה על צירה. כל מסכי הצפייה שנותרו שלמים מראים רק עשן או אבק. הצריח עוצר בפתאומיות כיוון שהתותח נתקע במשהו. "לעזאזל," אומר שרגאי. "משהו נדפק פה."
"אני חושב שאולי," אומר ליבוביץ', מתאמץ להבחין במשהו בין קרעי הענן המופיעים באפיסקופ שלו, "אולי זו משאית. נדמה לי שאני רואה את הקבינה."
"מה, משאית נפלה עלינו מלמעלה?" אומר שרגאי. "בחייך."
"קודם התנגש בנו אוטו גלידה מהצד," מעיר שעיה.
"אתה לא צריך להאמין לכל דבר שאתה שומע," אומר שרגאי.
"אז אתה לא מאמין לי, אה?" אומר בנצי. "ידעתי. 'נַעָל דינָק."
"טוב, די," אומר שרגאי. "שקט. חכו רגע," ושולח ידו אל מדף המפקד.
"רגע," אומר ליבוביץ', "מה קרה למה שאמרת קודם? טנק סגור ואטום?"
"נמאס לי מהשטויות שלהם, וגם מהשטויות שלכם. אני הולך לראות מה קורה פה." שרגאי דוחף את הידית בכל כוחו, הודף את מדף המפקד, קם ונעמד במקומו. במשך דקה ארוכה לא קורה דבר. לאחר מכן הוא שב וחוזר אל תוך הטנק, סוגר בשקט את המדף מעל ראשו.
"נו?" אומר שעיה. "מה זה היה?"
"אני… זה…"
"תגיד, תגיד," אומר בנצי. "אני בטוח מאמין לך. אני תמיד מאמין לך."
"זה מוביל מכוניות."
"סליחה?" אומר ליבוביץ'.
"זה מוביל מכוניות. הוא הפוך."
כולם חושבים על כך.  לבסוף בנצי שואל, "איזה מכוניות?"
"פיג'ו," אומר שרגאי, שעדיין מתקשה לעכל את מה שראה, ולא מוכן לספר לשאר מה המראות המבהילים באמת שנגלו לעיניו שם בחוץ, האנשים המעופפים אל עבר מערבולות האודם בשמים, נטפי הדם הזולגים מטה, הטורנדו המלטף את בתי העיר בחיבה ומפרקם, כעוצם את עיניהם של המתים. "זה גם מה שנתקע בתותח שלנו – יושב לנו פיג'ו מאתיים ושש חדש לגמרי ישר מאחורי הצריח."
"וואללה?" אומר בנצי. "אולי כשזה ייגמר ניקח אותו לסיבוב."
"אני חושב שכבר נגמר," אומר שרגאי, וליבוביץ' מבין שהוא לא באמת מקשיב למה שבנצי אומר, או למה שפיו שלו אומר. מחשבותיו נמצאות במקום אחר. "אני… טוב, עזוב. נהג, קדימה מהר."
חברי הצוות שותקים בעוד הטנק שועט קדימה. במרומי הצריח, שרגאי ממלמל מילות קוד בקשר חוץ, מנסה לדווח למ"פ. המענה היחיד לקריאותיו הוא פרצי רחש סטטי. בנצי, בלא שהתבקש, מנווט את הטנק החוצה מאיילון, דרך מחלף קיבוץ גלויות, אל הרחוב הנושא את אותו שם.
"מה אתה עושה?" אומר שרגאי לבסוף, משהתייאש מהקשר והבחין ביוזמת הניווט החדשה.
"אמרת שדרום העיר, אז עליתי," אומר בנצי.
"נהג, עצור!"
"בסדר, בסדר," אומר בנצי בעלבון, והטנק מאט ועוצר, נזוף גם הוא.
"ותישאר ככה. מעכשיו, הטנק הזה נוסע רק כשאני אומר, ועוצר רק כשאני אומר, ועושה רק מה שאני אומר. מבינים מה שאני אומר?"
"בסדר, תירגע," אומר שעיה, וזה בדיוק הדבר הלא נכון לומר, וליבוביץ', שיודע את זה, מעיף בשעיה מבט אזהרה. במשך כמה שניות איש לא מדבר. כולם מנסים להציץ החוצה בכל אמצעי הצפייה העומדים לרשותם. אף אחד מקרעי התמונות שנראים דרך העשן, המראות הסדוקות והמסכים המרצדים לא נראה כלוקה בקשר כלשהו עם המציאות.
הטנק זז.

החודש הראשון בחייו החדשים של נביא

הוא יודע היטב שיום מותו היה כאן, וחלף. עוד בתוך הטנק, כשנלחם לצאת ממנו, הוא חשד בכך, ומשעמד מחוץ לגרוטאה השבורה והביט סביב כבר ידע זאת בוודאות: איש לא יכול לצאת חי מנפילה שגרמה לשישים טון פלדה להיקבר ארבעה מטרים בתוך האדמה. הדבר בלתי-אפשרי. משמע: חייו אינם חיים. האם הוא אל-מת? או רוח? הוא לא יודע. מכל בחינה אחרת הוא מרגיש חי למדי. גופו דואב, רעב. הוא מתגעגע לאיילת. הוא רוצה הביתה.
העיר מוקפת חומת ענן, אין יוצא ואין בא. הוא משוטט יחף, כמעט עירום, שרשרת ותליון על צווארו, ברחובות המקומטים, המעוותים, העשנים. איש לא מקדיש לו תשומת לב, למעט אישה אחת שהוא פוגש כשהוא יורד לנתיבי איילון מכוסי העננים.
"לאיפה אתה הולך?" היא שואלת. היא מחזיקה בידה מצלמה דיגיטלית.
"החוצה," הוא אומר ומיד נאחז פרץ שיעול. הוא לא השתמש בקולו כבר כמה ימים.
"אתה לא יכול," היא אומרת ומפנה אליו את המצלמה. הוא מרים את ידו אינסטינקטיבית, אך דבר לא קורה. "נגמרו לי הסוללות," היא מוסיפה, ואז, כבדרך אגב, "ואי-אפשר לצאת מתל אביב."
הוא לא טורח לענות לה וממשיך לצעוד. הוא יֵצא מהעיר הארורה הזו וייסע הישר אל ביתה של איילת ויגיד לה מה שהיה צריך להגיד לה עוד באותו בוקר נפלא שנראה כל כך רחוק עכשיו, יגיד לה שהוא אוהב אותה כבר מזמן. שזה לא חדש. שהנשיקה הזו הייתה… הייתה…
יד נוחתת על כתפו. "אני אומרת לך, אתה לא יכול לצאת."
"תעזבי אותי!"
"תקשיב לי," אומרת האישה ומשפילה את מבט המצלמה שלה. "אם תיכנס לענן הזה, אז או שתצא במקום אחר בתל אביב, או שתצא מישהו אחר, או שלא תצא בכלל. לי היה קצת מזל כשניסיתי, אבל לך אולי לא יהיה."
הוא עוצר, מפנה אליה מבט שואל, מעט מאיים. האישה לא נראית מוטרדת מכך כלל, אף על פי שהוא לפחות כפול ממנה בגודלו. "כשאני נכנסתי, זה היה בצפון, ליד שדה דוב. בדיוק הגעתי בטיסה מאילת, והייתי צריכה להמשיך להרצליה, ואז התחיל כל העניין הזה. אז הלכתי צפונה, עם כל התיקים והמזוודות, והלכתי, והלכתי, ועכשיו אני כאן."
"אנחנו נמצאים כמה קילומטרים טובים דרומית לשדה דוב," אומר ליבוביץ'.
"בדיוק."
"אז למה היה לך מזל?"
"כי יצאתי מהענן. לא כולם יוצאים. אבל זה רק קצת מזל, רק קצת."
"למה קצת?"
"כי אני לא זוכרת מי אני." היא מחייכת, מרימה את המצלמה וסוחטת בידה את לחצן הצילום. דבר לא קורה.
אני זוכר מי אני, הוא חושב. ואיך זה עוזר לי?
"אני לא מאמין שאין דרך לצאת החוצה," הוא אומר.
"אל תאמין לי. אני בעצמי לא יודעת אם להאמין לי. אבל לפני שאתה מנסה, אולי תשאל עוד אנשים."
אני ממילא כבר מת, הוא חושב. אבל מצד שני, אני רוצה לזכור מי אני. ואז הוא חושב על איילת, וכאבו קטן וגדל בעת ובעונה אחת. אני מת. 
היא חיה. 
אולי הוא יכול לעבור את חומת הענן. אולי הוא יכול לצאת. אבל הוא לא יהרוס את חייה של איילת החיה כשיופיע כאיש מת על מפתנה. הוא ישאר.
"לא עוזב את העיר," הוא ממלמל, "עבור אף אחד…"
אף אחת, הוא חושב. כמה שעות לאחר מכן הוא מצליח להפסיק לבכות.

"לא רק אתה מת," אומר לו מוסכניק ברחוב המסגר, אוחז בידו משהו שנראה כמו מדחס. "כולנו מתים. כולנו מתנו כבר אז, כולנו חוטאים. מתים. ואם אתה רוצה, אני יכול לעזור לך למות לתמיד." הוא מרים את ידו, וליבוביץ' רואה שהמדחס לא אחוז בה כי אם מחובר אליה, ללא הטרחה הכרוכה בכף יד. ליבוביץ' חובט ביד, מטיח את המדחס בבטון המבוקע של המדרכה, והמוסכניק נופל, מטרטר. ליבוביץ' לא משתהה שם.

"יש תשובות!" צועקת רוכבת האופניים. "קונספירציה בקנה מידה כזה לא יסתירו מאיתנו! בואו כולכם להפגנה היום בערב בכיכר רבין!" אבל פרט לה רק ליבוביץ' נמצא ברחוב, והיא לא מפסיקה מרכיבתה אף לרגע, ומיד נעלמת מאחורי הפינה הקרובה.

"אהבה," אומרת מישהי. "לא אהבנו מספיק, ולכן…"
"שנאת חינם," אומר מישהו. "לא סבלנו אחד את השני, ולכן…"
"קשקוש," אומר מישהו. "יש הסבר הגיוני להכל, אנחנו פשוט לא יודעים מהו."
"יש דבר כזה, 'מגילות תל אביב'," מסבירה מישהי. "שם הכל רשום. מה קרה בדיוק, מי עשה מה. למה. למה זה קרה. ואנחנו נמצא את זה ראשונים!"

הוא מפנה את מבטו מן החוץ הבלתי-מושג פנימה, אל העיר הישנה בכסותה החדשה, שלמת בטון ומלט, באוויר, אבק, אבק בטון ואבק מלט, מכסה את הכל, מתפרץ עם כל פסיעה, נסחף ברוח הקלה, זולג מגגות הבניינים שנותרו עומדים ומקירותיהם של אלה שקרסו, מזוויותיהם של חלונות שבורים ובמורד צינורות ומרזבים. חורבות, חורבות ושרידים. ובמרכז כל זה – ההר.
ההר מושך אותו. בתחילה נדמה לו שימצא שם הסבר, מדוע ולמה קרה מה שקרה, איך חטאה תל אביב ואיך נענשה על חטאיה. אבל, הוא חושב, זה לא הגיוני. אולי יש שם תשובות ואולי אין, אך תשובות לא מעניינות אותו. אין תשובה הגיונית לשאלה מדוע הוא עדיין הולך ונושם, בעודו אמור להיות מרוסק כמו שעיה ובנצי בטנק. אין תשובה הגיונית לכל מה שסופר לו עד עכשיו, לכל מה שראה. אין סיבה למעופם של אנשי תל אביב החוטאים אל עבר העננים. אין סיבה למערבולות שיצאו מן הים, להפיכתה של כיכר דיזנגוף להר דיזנגוף. גם אם יש תשובות הן לא הגיוניות, ולא זו הסיבה שהוא נמשך אל ההר. יש גורם אחר, בתוכו. הוא משוטט זמן רב מאד ללא מטרה, לא מעז להתקרב לפני שיֵדע יותר, לפני שיבין יותר את עצמו, לא מעז לגשת, לא מעז לעלות. הוא חי בצלו של ההר.

"תמיד חשבתי לעצמי שדווקא לא יזיק איזה הר באמצע תל אביב," אומר לו צייר הרחוב שהוא פוגש לילה אחד באמצע דרך השלום המשופעת מאד זה לא מכבר, המוקפת כעת בשדות פתוחים, נרחבים ומשופעים למדי ללא כל סימן למבנים ששכנו פעם לצידיה. "העיר הזו הייתה שטוחה מדי לטעמי." על בד הציור שלו, שניכר בו עברו כסדין לא נקי במיוחד, נראית תחילתו של קו השמים החדש והקוצני של העיר.
"אני לא יודע," אומר ליבוביץ'. "אני לא מפה."
"עכשיו אתה מפה, תתרגל," אומר הצייר ומחייך. "אל תדאג. הגרוע מכל כבר קרה."
"זה גם מה שאני חושב," אומר ליבוביץ'.
"אני רפי, אגב. ואתה?"
ליבוביץ' אומר לו.
"יפה," אומר רפי. "אבל אתה כבר לא בצבא, אז מותר לך לחלוק איתי גם את שמך הפרטי."
ליבוביץ' אומר לו.
"ואני רואה שאתה שואל את עצמך, כמו כולנו, למה דווקא אתה נשארת בחיים ואחרים לא."
"אני…" אומר ליבוביץ', "אני לא חושב שאני בחיים."
"עם שם כזה?" אומר הצייר. "ודאי שכן. לא סתם נקרא שמך בישראל אלחנן."
ליבוביץ' עומד, נטוע במקומו, בוהה בו. במשך זמן מה איש מהם לא אומר דבר. הצייר ממשיך לצייר. ליבוביץ' מביט בו, מסב את מבטו אל העיר החרוכה והמעוכה. פונה אל ההר.
"אתה יודע מה," הוא אומר, "אני חושב שאתה צודק."

הצהריים האחרונים בחייו הישנים של חייל

הוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה. לא כשהם מתאגדים לראשונה בנקודת האיסוף, לא כשהוא ושעיה ובנצי מריצים את כל אוסף בדיחות המילואים הקבועות שלהם, לא כשהם מוציאים את הטנק ממחסן החירום ואפילו לא כשהם מתבקשים לעצור ואל תוך הטנק נכנס מישהו ששלושתם לא פגשו מעולם ואומר, "שלום, אני שרגאי ואני המפקד שלכם," ושעיה מחקה את ההיגוי שלו באופן מושלם ועונה, "שלום, אני קרמיט ואני המפקד שלכם." ליבוביץ' מבצע את תפקידו וחושב עליה, צוחק עם כולם וחושב עליה, מקשיב בחצי אוזן לנזיפותיו של שרגאי וחושב עליה.
"טען, יש אחד חלול בקנה?" אומר שרגאי לאחר שנרגע.
"יש חלול בקנה, המפקד," אומר ליבוביץ' בקולו המרגיע ביותר.
"מה אתה חושב, שאנחנו לא עושים את העבודה שלנו?" אומר שעיה. "בטח שיש חלול בקנה."
"די, שעיה, בחייך," אומר ליבוביץ'. "תעזוב אותו ובוא נגמור עם כל התרגיל הזה."
"זה לא תרגיל," אומר שרגאי. "קורה משהו רציני. אני לא יודע מה, אבל…"
"תמיד אומרים שזה משהו רציני," אומר בנצי ממושב הנהג, "ותמיד זה תרגיל. אולי אנחנו סתם צ'יפסים מפגרים, אבל כמה הם חושבים שאפשר לעבוד עלינו?"
"הפעם זה באמת רציני," אומר שרגאי. "נתנו לי כבר את הפקודות שלנו. אתם יודעים לאיפה אנחנו הולכים עכשיו?"
"אני הולך," שר שעיה, "אני הולך, אני הולך לבית שאן…"
שרגאי, לשם שינוי, לא טורח לנזוף בו. הוא אומר, באותה רצינות תהומית שתמאס עליהם כל כך בעוד זמן כה קצר, "אנחנו נוסעים לתל אביב."
שלושת אנשי הצוות האחרים מתבדחים על כך בקול עוד שעה ארוכה לאחר מכן.

העונה הראשונה בחייו החדשים של משיח

הוא פוסע לאטו במעלה רחוב אבן גבירול. ככל שהוא מתקרב אל הצטלבות הרחוב עם דיזנגוף, העלייה הופכת תלולה יותר. כשהוא מגיע אל הצומת הוא כבר מכוסה זיעה. הוא עוצר, ואז פונה שמאלה. היישר מולו נמצא חרוט ההר, תלול באופן בלתי-אפשרי. הפסגה נסתרת מעין, חבויה במעטה עננים. הוא מתחיל לצעוד שוב, ואז, עם התגברות השיפוע, לטפס. הבניינים החרבים סביבו מתעממים, מתערפלים, אך הוא לא מבחין בכך. פעימות לבו מחרישות את אוזניו.
"אלחנן," הוא אומר. תמיד התבייש בשמו, תמיד כעס על הוריו, ושמח שלפחות בצבא כולם משתמשים בשם המשפחה. אבל כעת הוא מחייך. לכל דבר סיבה, גם אם איננו יודעים אותה. אלוהים רחום וחנון. או אולי הגורל. מעולם לא היה אדם מאמין, אבל…
הוא ממשיך לטפס. קולות נשמעים באוזניו. קולות של מלאכים. מישהי שרה. הוא לא מעז להסב את מבטו מהקיר, הטיפוס דורש את כל ריכוזו ואת כל כוחותיו. היא ממשיכה לשיר. ובשירה הוא שומע את שמו.
הוא לא יכול להתאפק, מסב את מבטו. מצוק הבטון עטוי עצים, ונחל קטן זורם, לאורכו, אדיש לכוח המשיכה. על שפת הנחל, נושאת את קולה בשיר, איילת.
הוא מחזיק במצוק בכל כוחותיו. שריריו רועדים. איילת מחייכת, מושיטה את ידה.
זה לא יכול להיות. הוא חושב. אני חי. אני מת. היא חיה. היא לא כאן, היא לא יכולה להיות כאן. היא… לכל דבר יש סיבה! לכל דבר! רחום וחנון. אל מלא רחמים. אני… איילת…
אני לא פוחד מהמוות. כבר התרגלתי.
הוא עוזב את המצוק ומושיט את ידיו אליה. הוא מחייך.
הוא מחייך לנצח.

היום האחרון בחייו הישנים של אזרח

הוא לא זוכר כמעט דבר מכל הלילה הארוך. הם ישבו ודיברו במשך שעות, אין לו מושג על מה. הם עברו מבית קפה לבית קפה, וכשאלה נגמרו עברו לפאב, וכשזה נסגר מצאו מקום קטן שפתוח כל הלילה. הוא לא זוכר דבר מכל אחד מהמקומות הללו. מכל הלילה הארוך הוא זוכר רק את עיניה – ואת נשיקתה.
הוא עומד בתחנת האוטובוס, ממתין לקו שיסיע אותו לעבודה. הטלפון מצלצל. מספר חסוי.
מה שזה לא יהיה, הוא חושב לעצמו, שום דבר – שום דבר! – לא יכול לקלקל לי את היום הזה.
הוא מחייך.

-סוף-