ספרי החדש, The Good Soldier, אמנם נכתב באנגלית, אך הדבר לא מנע ממני מלתרגם אותו לעברית, מעט מתוך תחושת אתגר ובעיקר מתוך חרפון קל. הנה הפרק הראשון, וכן, אם כבר בחרפון עסקינן, פרסומת וידאו מפלילה.
חלק א: המגויס המנומס
1. פוּקְס מגויס
הוא חולל חורבן, חדלון וחרון. הוא שזר שגעון, שמד ושברון. הוא בִּרְבֶּר בילבולים וברדקים וסרסר סטיות וסילופים. רבים מבני זמנו קיללוהו בקולי קולות. אחרים, נשמות סבלניות שכמותם, השלימו עם קיומו בלא תלונה. אך לא מעטים, למרבה הפלא, חיבבו אותו למדי. בזמן מלחמה יבחרו החיילים הפשוטים באחת משתי צורות הנאה: קנאות לוהטת וחסרת מעצורים או, אצל האדם הסביר, כל הסחת דעת זמינה. לבוחרים באפשרות השניה, עקביותו העקשנית וחסרת העכבות סיפקה את הסחורה.
בסופו של דבר, כנראה כיוון לטובה.
– הקדמה, החייל הטוב, כתב יד אלמוני פופולרי בבּוֹהֶמְיָה IV
קדם-טוראי פוּקְס מבּוֹהֶמְיָה IV הפגין את תכונותיו התרומיות באופן המשמח והמשובח ביותר פחות מדקה לאחר בואו תחת כנפי הפריגטה הקלה ספ״מ שְפִּיץ. התקרית, הפרעה או תגרה כלשהי במנעל האוויר, גרמה לאזעקת צבע אדום כלל-ספינתית, לכמה פציעות קלות וכן, על פי השמועה, למותה המוקדם של מלגזה.
הישג זה, כפי שציין לוטננט ליפְּטוֹן בהגיע הידיעה אל חדר האוכל של הקצינים, חייב היה להיות שיא עולמי כלשהו. על כך השיב הצוער בֶּרְסֶרְקֶר לאמור שאין זה עניין לצחוק, בהיותו סימן נוסף לנפשם המטורללת והבוגדנית של בני בּוֹהֶמִיָה IV. על כך ענה לוטננט ליפטון ״סתום את הפה, בֶּרְסֶרְקֶר,״ לשמחת רוב המעורבים.
״הקפטן עוד תשמע על כך!״ אמר הצוער המושפל, ונענה בגלי צחוק ובתשובה העליזה, ״ואתה תהיה זה שיספר לה?״שלושים שנות חייו של לוטננט ליפטון הפכו אותו למבוגר מהראוי לדרגתו הנחותה, אך סמכותו הייתה נרחבת למדי, אם להאמין לסד״כ הספינה הרשמי, שם הוצג כקצין קיום חיים ראשי בפועל האחראי על כל מערכות האוויר וצוותי התחזוקה שלהן. משרה רמה זו הוגבלה משהו מכוח העובדה שהצוותים הללו לא כללו איש מלבד קצינם הראשי בפועל. מנעלי האוויר אכן היו בתחום אחריותו אך לא נתונים למרותו. אף שהיה נטול כל השפעה מעשית בעניינם, הרי שכל תקרית הקשורה בהם נרשמה מיד בתיקו האישי, שתוחזק בעליצות על ידי המחלקה הפוליטית. כיוון שכך, לצערו הרב, לא נותרה בידי לוטננט ליפטון ברירה אלא לחקור את התקרית בעצמו.
הוא החל במשימה ללא דיחוי, אלא אם לוקחים בחשבון המתנה לסיום המשמרת הנוכחית, לצוות התיקון שנשלח אל מנעל אויר ד׳, לאפסונם של כמה טירונים מזועזעים במרפאה ולאכלוסו של תא המעצר בקדם-טוראי כלשהו. כמה דקות נוספות בוזבזו בחיפוש אחר אחראי משמרת מנעל האוויר, אחד רב״ט קוֹהְל, שאותר בסופו של דבר צובע את קימוריו העליונים של מסדרון שירות נטוש ללא סיבה נראית לעין.
ספ״מ שְפִּיץ הייתה פריגטה ותיקה למדי, אך לא נושנה מספיק על מנת להזדקק לאמצעי כה עתיק כצבע. רוב משטחי הפנים של הספינה היו עשויים מרשת אוטו-תיקונית אטומה. עובדה זו נשמטה מתקנות התחזוקה, על פיהן נדרשה שכבת צבע חדשה בתום כל מאה משמרות תקניות. בכל רחבי הספינה לא נמצאו צבעים או מברשות כלשהם, אך זוטות שכאלה לא עמדו בדרכו של רב״ט קוֹהְל להכתמת הקיר במריחות של נוזל עכור ומצחין קלות כלשהו. התקנות דרשו צבע כחול בהיר, אך באור העמום קשה היה לראות האם תסרוחתו של הרב״ט עמדה בכך. גם נושא זה ידרוש חקירה כלשהי. אך לא כעת.
״רב״ט,״ אמר ליפטון. ״דווח.״
״המפקד,״ אמר הרב״ט, והטיח עוד מהנוזל בקיר, שמיד דחה אותו. ״אני שם פה שכבת צבע כחול בהיר חדשה כמו שכתוב ב—"
״מנעל האוויר, קוֹהְל. מה קרה במנעל האוויר?״
״המפקד!״ אמר רב״ט קוֹהְל והזדקף לעמידת הקשב. ״המגויס הזה, הוא נשען על הידית-חירום. בעיניים שלי ראיתי.״
שפמו המטאטאי של הרב״ט עמד בהקשב גם הוא, בכובד ראש הראוי למצב אך בניגוד לכל כבידה אחרת שהיא. הדבר בלט במיוחד כיוון שהספינה כבר שרתה בתאוצה נכבדה בדרכה החוצה ממערכת השמש של בּוֹהֶמִיָה. בכל זמן אחר היה בכך מן השעשוע, אך תקריות במנעלי אוויר הן עסק רציני. הן מסכנות לא רק את חייהם של כמה מגויסים חדשים, אלא גם את אפשרות קידומו של כל קצין צעיר ומבטיח.
״מגויס?״ אמר הקצין הצעיר והמבטיח. ״ולא ניסו לעצור אותו?״
״בעצמי רציתי, אבל היו איזה עשרים טירונים במנעל, לפחות חמישה באמצע בינינו. ועוד בדיוק כשהסברתי להם את הבסיסיים.״
רגלו הימנית של הרב״ט, הבחין ליפטון, הייתה נטועה במרכזה של שלולית קטנה של הנוזל הסרחוני שהקיר דחה, שכעת טיפס באיטיות אך בעקביות במעלה נעל הקרטון ומדי הנייר שלו.
״הבסיסיים,״ אמר ליפטון, מרותק מתצוגה זו של נימיות. מדיו של הרב״ט כבר ספגו כמות לא מבוטלת של הנוזל, והיו על סף התפרקות גמורה.
״הבסיסיים,״ אמר הרב״ט, שלא הבחין במתרחש. ״שזה אומר שאם זה כחול אז זה מערכות הנעה ואל תגעו בזה, ואם זה צהוב אז זה מערכות אוויר ואל תגעו בזה, ואם זה ירוק—"
אזכור זה של תקנות הצי ניער את לוטננט ליפטון מתוך נמנומי הנימיות והישר בחזרה אל העניין הרציני שעל הפרק. ״וידית החירום?״ שאל.
״בטח!״ אמר הרב״ט, שפמו רוטט בתרעומת. ״בעצמי אמרתי להם, דבר ראשון, זאת הידית פה היא מעקף-מנעל-אוויר ואל תגעו בה! לא משנה מה אתם עושים, בידית אל תגעו בה! ואז המגויס הזה הלך ומשך אותה ואז הסירנה התחילה ואז הדלת נפתחה ואז האוויר התחיל לברוח החוצה ואז—"
״ואיך קרה שאף אחד לא עף החוצה לחלל, בעצם?״ ליפטון חש בחיוך לא רצוי עולה על פניו. אפס הרוגים. ככל הנראה מדובר בלא יותר מתאונה מוזרה ומטופשת. איש לא יענש, ובייחוד לא הוא עצמו.
״היינו עפים על בטוח, רק שעוד היינו אז גם בפריקת מטענים שם. הייתה לנו מלגזה במנעל. עפה ישר על הדלת החיצונית ונתקעה בה.״
״אה,״ אמר ליפטון. ״המלגזה.״ הייתה אמת בשמועה, אם כן. הוא נלחם בחיוך שעל פניו והפסיד.
״חתיכת מזל באמת, המפקד.״
האמת המוצהרת הזו מחתה באחת את החיוך מפניו של ליפטון. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות כמסכים, אפילו לא ברמז. ״ככה?״ אמר. ״אתה אומר שהשבתת ציוד צבאי חיוני היא ׳חתיכת מזל׳, רב״ט?״ זה היה סוג הנאום שנדרש ממנו בנסיבות שכאלה. הוא קיווה שתושיית הרב״ט תמנע ממנו מלענות.
״יותר מזל מלאבד חייל?״
גם כן תושיה. השיחה החלה להיות מסוכנת פוליטית. לוטננט ליפטון נאלץ לשנות את הנושא.
״ראית אותו ממש עושה את זה?״ הוא שאל. ״הוא סתם נשען על הידית, או ממש משך אותה?״
״אני… אני לא יודע. אפשר לבדוק ברישום.״
למשמע הדברים האלה הרים לוטננט ליפטון גבה אחת, ובמופגן נמנע מלענות.
״אבל בעצם,״ אמר רב״ט קוֹהְל בחופזה, ״הצרש״מים בטח חטפו איזה נזק בבלגן שם, כי… אה… כי כל מה שהיה שם עף באויר בטירוף, ומשהו בטח פגע בהם או משהו, ו—"
נקווה שהוא צודק, חשב ליפטון. צילום-רישום מרשיע אחד שווה אלף מילים של המחלקה הפוליטית, שווה לכל הפחות הורדה בדרגה. אבדן איכות החיים במקרה הטוב, או החיים עצמם במקרה הנפוץ.
״דו״ח מלא על שולחני בשעה הקרובה, רב״ט,״ אמר הלוטננט בחריפות יתרה, אך חיוך קל, שרק בן שיחו יכול היה לראות, נטל מכך את העוקץ.
״המפקד כן המפקד!״ אמר הרב״ט, ובקושי הצליח להמנע מאנחת רווחה קולנית.
לוטננט ליפטון פנה ממנו והלאה, בתקווה שהבעת פניו החמורה במכוון תיקלט על ידי צרש״מ המסדרון הפעיל היחיד, וצעד נמרצות החוצה. בדיוק כשחצה את סף צוהר היציאה נשמעה צווחת הפתעה משביעת רצון מאחוריו, סימן בטוח לכך שרב״ט קוֹהְל נתקל זה עתה בהפתעה רטובה עד מאד. בהיותו כבר מחוץ לטווח המצלמה, הלוטננט הרשה לעצמו חיוך חטוף.
תחנתו הבאה הייתה תא המעצר בו אופסן העבריין עד להודעה חדשה. תחנת המשמר הסמוכה הייתה מוארת יותר משאר חלקי הספינה. הרבה יותר מדי, למעשה. האור החריף הציף באכזריות את הקירות הכחלחלים, הצינורות הירקרקים והגוונים העליזים של שאר המכשירים בתא, בתצוגת חוסר טעם שמקומה לא יכירנה אפילו בגן ילדים. אולי, חשב ליפטון, הייתה זו דרך מחוכמת לשבירת רוחם של העצורים? או שמא סתם תאונה? מילה הולמת עד מאד, כך התגלה לו מיד, כיוון שבין אנשי המשטרה הצבאית המשועממים ניצבה הפתעה נבזית בדמותו של הצוער בֶּרְסֶרְקֶר.
״מה אתה עושה כאן, צוער?״ שאל ליפטון ביובש. הוא מעולם לא חש נוח במחיצתו של בֶּרְסֶרְקֶר, מעט בגלל להיטותו הפוליטית של זה האחרון אך בעיקר כיוון שלמעט הבדל גילאים מסוים, שני האישים הללו דמו זה לזה דמיון מחשיד ממש. שניהם היו כחושים למדי, חיוורים למדי, בעלי שיער בהיר למדי, כחולי עיניים למדי וחדי אף מדי. תכונות אלה תאמו במקרה את הגדרת הפיקוד העליון ל״איש הצוות האידיאלי מטיפוס III (גזע: לבן)״, כמוסבר בכל מדריכי הצי העדכניים ביותר, למצוקתו של ליפטון ותענוגו הבלתי מוסווה של בֶּרְסֶרְקֶר. ואם לא די בכך, הרי שהדמיון ביניהם היה כה בולט עד שכמה מעמיתיהם תהו בקול האם יש ביניהם קרבת דם, בדרך כלל כאחים, אך פעם אחת, לזוועותו המתמשכת של ליפטון, כאב ובנו.
״הפיקוד שלח אותי להשתתף בחקירה בתור העוזר האישי שלך כדי ללמוד איך עושים את זה, המפקד,״ אמר בֶּרְסֶרְקֶר. צלו של אפו, חד וכהה באור החזק, חצה את פניו באופן לא מחמיא. בייחוד כשהניע את שפתיו. ליפטון קיווה שפניו שלו לא נראו כך.
״אהא,״ הוא אמר, בנסיון להותיר את פניו קפואים ככל האפשר.
״ולכן, על פי הוראות הפיקוד, אני מחויב—"
״כן,״ אמר ליפטון. הוא הכיר את הפיקוד האמור באופן אישי, וקילל בדממה את זהירותו, את עצלנותו, ואם להיות כנים במיוחד, את עצם קיומו. הוא התנגד בתוקף לכל עוזר אישי שהוא, כיוון שמנסיונו הללו היו מסוכנים ביותר ודרשו פיקוח מתמיד. כמו כן התנגד בתוקף לכל בֶּרְסֶרְקֶר שהוא בכל תפקיד שהוא. הוא חשד שהזיווג האומלל הזה לא היה מקרי כי אם עונש כלשהו, ככל הנראה בעקבות הסתבכותו הרומנטית עם קומנדר אָרוּהוּ, ובייחוד סופה המצער, בו הלוטננט לא שמח להזכר כלל וכלל.
הוא הביט בצוער. בהתנגדות לנוכחותו לא תהיה כל תועלת. עם זאת הבחין במדה לא מבוטלת של שמחה לאיד בכך שהצעיר, בקושי מעבר לגיל העשרה שלו, בעצם, החל לפתח כרס קטנה.
אולי אם גם הפרצוף שלו יתפח קצת, יפסיק העניין הזה של הדמיון בינינו. לא חשוב. לא עכשיו.
״טוב מאד,״ אמר. ״תפתח את הדלת ותעמוד בצד ותשתוק.״
בֶּרְסֶרְקֶר ציית במהירות, ביעילות ובחיוך נבזי.
חדר החקירות לא היה גדול בהרבה ממגוריו הזעירים של ליפטון, ורחום בחדגוניותו ואפרוריות קירותיו. במרכזו, בין כמה פריטי ריהוט מתכתיים, ישב בנחת החשוד המיידי, הלא הוא המגויס שובר-השיאים.
ברנש גוץ וחסון, הבחין הלוטננט בהכנסו אל החדר, הסוהר הראשי והצוער בֶּרְסֶרְקֶר בעקבותיו. בעייתי ללא ספק, חשב. הפנים העגולים והשיער הסתור, שניהם אדומים למדי, סירבו להסגיר את גילו המדויק של העציר, שהיה אי שם בין ארבעים לשישים שנות חבלה. החריג ישב על אחד מכיסאות-החקירה, ידו השמאלית מורמת באויר ואזוקה אל שולחן-החקירה, שהושאר משום מה במצב אי-כבידה ועל כן נותר מוברג במעלה הקיר. החשוד עטה את הבעת הפנים המרתיחה ביותר בתמימותה בה חזה הלוטננט אי פעם, וכן מדי אסיר כתומים קרועים ומרוטים מבּוֹהֶמִיָה IV וכובע שוטרים כחול מבּוֹהֶמִיָה IV, שליפטון היה מוכן להמר על היותו גנוב.
״מה זה?״ אמר הלוטננט. ״לא יכולתם להלביש אותו במשהו פחות דוחה?״
״המפקד—" אמר הסוהר.
״מודיע בהכנעה, כבודו,״ אמר העציר, ״כי אלה המדים הנכבדים והמסורתיים של בני עמי, האנשים הטובים של בּוֹהֶמִיָה, ואני גאה בהם עד מאד, ועל כן ביקשתי לא להפרד מהם.״ מבטאו, הבחין ליפטון, היה מוזר, בהדגשה יתרה של כל רי״ש וסמ״ך.
״אלמנט חתרני מהמעלה הראשונה,״ אמר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר.
״סתום את הפה,״ אמר הלוטננט בלי לטרוח להביט לאחור אל עבר פקודו הלא רצוי, והתיישב באחד הכיסאות האחרים, פניו אל הסובייקט. הוא נאנח, אך בשקט. ״שם מלא.״
״יוזף פוּקְס, כבודו,״ אמר הנחקר, ״מרחוב ווֹדיק מאה תשעים ושבע ברובע וינוֹהָארְדי בעיר פְּרָאהָה במחוז צֶ׳שְק במדינת בּוֹהֶמִיָה, דירה מספר חמש, קומה שלישית משמאל.״
במשך רגע ארוך איש לא דיבר.
״אה,״ אמר הלוטננט, ועצר לחשוב מעט.
״אה,״ אמר הסוהר.
״מומחה לסחר בכלבים וגורים גזעיים,״ אמר פוקס במאור פנים. ״אתם מבקשים אנחנו מוצאים, בלי שאלות, בלי קבלות ובלי החזרים מכל סוג שהוא.״
״כלבים?״ שאל הסוהר.
״חיות ארציות עתיקות, מהעידן הראשון של האימפריה,״ אמר לוטננט ליפטון בהיסח הדעת. נראה לו שפוקס הוא אדם מסקרן למדי, ועל כן מקור אפשרי לבידור, מצרך נדיר למדי בסביבת הצי המשמימה. אך העניין ההוא עם מנעל האוויר…
ליפטון שאף עמוקות והכריח את עצמו להתמקד בנושא שעל הפרק. ״יוזף פוקס,״ אמר באיטיות ובהטעמה, ״תוכל להסביר לנו בבקשה מדוע—"
״סוטה דתי ללא ספק,״ אמר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר.
״מה?״
״הכינוי יוזף, המפקד, ידוע כאזכור של אמונה עתיקה אך מסוכנת, הנפוצה בתרבויות לא מפותחות כגון—"
״נו באמת, בשם א—" אמר הלוטננט, וקטע את עצמו בבהילות.
״כן?״ אמר הצוער, בחיוכו של כריש המריח דם. ״בשם מי, במחילה מכבודך?״
״האם שמעתי אותך משתמש כרגע במינוח דתי, צוער?״
״מה? אני—"
״מחילה, צוער? אתה רוצה לפרט? מי בדיוק ימחל לך? מישהו שם למעלה?
״לא, זאת אומרת, זה רק… אה… זו רק צורת דיבור—"
״דיבור, צוער, הוא הדבר היחיד שקיבלת פקודה ישירה להמנע ממנו. פקודה מקצין בכיר ממך. ברור?״
הצוער בֶּרְסֶרְקֶר סגר את פיו והנהן בציות, אך פניו הסגירו את רגשותיו.
במשך כל הזמן הזה תמימותו פעורת העיניים וחיוכו המרתיח של פוקס נותרו ללא שינוי. למרות מאמציו הכנים של בֶּרְסֶרְקֶר להתעלות עליהם, הם החלו לעלות לליפטון על העצבים.
״טוב,״ הוא אמר.
״כל זה,״ אמר פוקס לפני שליפטון יכול היה להמשיך בחקירה, ״מזכיר לי מעשה מצחיק שקרה פעם.״
״לא זה לא,״ אמר ליפטון.
״היה זה בעיר הולדתי, פּרָאהָה,״ המשיך פוקס, מהנהן בהערכה כלפי הלוטננט, ״כמה רחובות למטה מהדירה שלי, לא רחוק מהוְלְט, שהוא הנהר שלנו ואנחנו גאים בו מאד.״
״תהיה בשקט!״ אמר ליפטון, בקול רם מכפי שהתכוון. ״אם אתה רוצה לספר לנו סיפור,״ הוסיף, ״תתחיל בזה: למה משכת בידית?״
״ידית?״
״זו שמשכת. אל תנסה ל—"
״אה! המעקה! מודה בהכנעה, זה לא היה בכוונה, כבודו,״ אמר פוקס, מחייך בטוב לב אל עבר חוקרו. ״כבוד-הרב״ט קוֹהְל הסביר שוב ושוב כמה מסוכן לגעת בכל דבר בחדר ההלבשה, ואני חשתי חובה לעצמי לציית.״
״מנעל האוויר,״ אמר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר.
״כן, חדר ההלבשה, כבודו,״ הנהן פוקס. ״וכך, כדי להבטיח שלא אגע בשום דבר אסור, החזקתי במעקה שהונח שם בדיוק לשם כך.״
״ה׳מעקה׳ הזה, בספינות-הפלנטות-המאוחדות מסוג נוֹיקֶלְן, בהן נמצא בשימוש מנעל האוויר הסטנדרטי סימן IV, הוא ידית מעקף החירום הידני,״ הסביר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר, נחוש להפגין את עודף הידע המיותר שלו גם בפני האויב, או לכל הפחות בפניו של חתרן הכפות לכסאו, מה שבא קודם.
הלוטננט פנה לאחור, נתן בצוער מבט חטוף של בוז, ואז התיישב וחזר להביט בעציר המחייך בשלווה. ״האם אתה מעמיד פני אידיוט?״ שאל.
״לא המפקד,״ אמר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר.
ליפטון הפגין שליטה עצמית מרשימה בכך שנותר יושב. הוא עצם את עיניו, שאף, נשף. בסופו של דבר אמר, ״האם אתה מעמיד פני אידיוט, פוקס?״
״לא,״ אמר פוקס. ״ממש לא.״
״יפה. אם כך—"
״מודיע בהכנעה שאני אידיוט מוסמך, כבודו.״
״סליחה?״
״קיבלתי אישור רשמי מהמשטרה העירונית של העיר פְּרָאהָה במחוז צֶ׳שְק במדינת—"
״אולי תפסיק עם הגיאוגרפיה ותגיע לעיקר?״
״בּוֹהֶמִיָה,״ המשיך פוקס ברוגע, ״שאני אידיוט מוסמך, סוג ב׳, כבודו.״
״אישור רשמי, אתה אומר.״
״אישור וגם רישום רשמי. הוא מופיע גם בתעודת הזהות שלי.”
״תן לי אותה.״
״את התעודה?״
״כן, התעודה, פוקס.״
״מודיע בהכנעה שלמרבה הצער, כבודו, בזמן התקרית המסתורית בחדר ההלבשה, היא איכשהו—"
״מספיק עם זה,״ אמר לוטננט ליפטון וקם מן הכסא. ״סוהר,״ הוסיף, ״דחוף את האיש הזה למקלחת, שים על לחץ גבוה ובחירת מדים על ׳מדי ב׳, מגויס צי׳. אחר כך שלח אותו למרפאה לבדיקה כללית ועיבוד.״
״כן המפקד.״
״צוער!״
״המפקד!״ אמר הצוער בֶּרְסֶרְקֶר, מזדקף להקשב.
״כתוב חיבור בן אלף וחמש מאות מילה לסיכום מה שלמדת במהלך החקירה,״ אמר הלוטננט. כיוון שהבחין בחיוך זדוני על פני הצוער הוסיף מיד, ״תוך שאתה מגביל את עצמך לעציר ולא לאיש מלבדו.״ הוא נהנה מאד מהתכרכמותם המהירה של פניו של בֶּרְסֶרְקֶר, בייחוד לאחר שהוסיף כלאחר יד, ״בתוך שעה מרגע זה.״
הצוער פתח את פיו במחאה, אך העציר היה מהיר ממנו. ״תודה לך על האדיבות וההבנה, כבודו,״ אמר, מביט בידידות בלוטננט. ״אם תזדקק למשהו אי פעם, אל תהסס לבקש.״ אמירה זו לוותה בקריצה לא דיסקרטית בעליל.
״קח אותו מכאן, סוהר,״ אמר ליפטון ויצא מן התא בזריזות, על מנת לוודא שהרעיון המסוכן אליו גרר פוקס את השיחה יגדע באבו ולא, כפי שחשד, יהפוך לעוד רישום נורא ביומני המחלקה הפוליטית.
בדרכו חזרה את תאו הוא חשב לעצמו, אם זה אידיוט סוג ב׳, מעניין מה צריך לעשות כדי להיות סוג א׳.
וכך גויס פוקס לשורות צי החלל האימפריאלי של הפלנטות המאוחדות.
