"מה אתה עומד לעשות?" היא שאלה.

המקום היה משרדי החברה שלנו בסן פרנסיסקו, השעה היתה עשר בבוקר, יום שישי, ואני עדיין לא התאוששתי לגמרי משבע עשרה שעות הטיסה לשם. זכרתי במעורפל שמישהו מלמל משהו על איזה חג אמריקאי שתקוע באמצע הנסיעה, אבל לא הרבה יותר מזה. מנהלת המשרד, בחורה חביבה בשם קייסי, הסבירה לי שהחג ביום שני, וכך הבנתי שאני עומד לבלות סוף שבוע ארוך מאד לגמרי לבד.

"לא יודע," אמרתי. "אולי אשכור איזה אופנוע ואסתובב כאן קצת." אני לא זוכר עד כמה הייתי רציני כשאמרתי את זה. ככל הנראה לא מאד.

קייסי הזו, בחיי. עשר דקות לאחר מכן כבר הוחתמתי על טופס השכרה להארלי דיוידסון.

ההארלי על כביש 280, בדרך חזרה לסן פרנסיסקו

בפעם הראשונה בה ראיתי הארלי דיוידסון, לא עלה בדעתי שאי פעם ארצה לרכוב על אופנוע כזה. זה היה בקורס הרכיבה המתקדמת של גידי פרדר, וההארלי הענק, שעמד במנוע פועל ליד האופנוע הקטן בהרבה שלי, הרעיש כמו פטיש אויר ורתח בשמש הצהריים. הוא נראה לי כמו צורת התעבורה הלא נוחה ביותר ביקום: תנוחת ישיבה שמזכירה כסא של גיניקולוג, מנוע אדיר ומרעיש שנותן לך מכות בישבן, גודל עצום שמקשה על התמרון, ובאופן כללי בזבוז של זמן ומקום.

אז למה שכרתי הארלי? כמו הרבה דברים אחרים שעשיתי, זה פשוט קרה לי. או אולי נתתי לזה לקרות. אני אוהב תאונות משמחות שכאלה. ואכן, מסתבר שברגע שמתיישבים על האופנוע, ההרגשה שונה לגמרי מהרושם החיצוני. המושב נוח, תנוחת הישיבה לא רעה, ויש משהו משכר בכוח העצום של המנוע, בהרגשה הזו של מסה גדולה בתנועה, בתנועה החלקה והמתונה על הכביש.

שכרתי גם מעיל רכיבה מג'ינס ועור, כראוי למעמד, וקסדת חצי. נכון, היא פחות בטיחותית, ונכון, לעתים היא ממש מסוכנת, ונכון, אני רוכב על הארלי דיוידסון בקליפורניה אז תסלחו לי אם אני לא שם זין.

את היום הראשון ביליתי בשוטטות בסן פרנסיסקו על גבי ההארלי, בהתרגלות לעובדה שיש לי הארלי ובאכילה גסה.

הכבישים האמריקאים רחבים ונוחים, בעיר וכמובן מחוצה לה. בתל אביב, אופנוע שכזה יהיה מתסכל מאד – אי אפשר לעבור בין מכוניות, ותנוחת הישיבה הנמוכה לא עוזרת. אבל בארה"ב הכל מרווח, וההרגשה טבעית מאד. מספר האופנועים הכבדים על הכביש גדול, יחסית, ובפעם הראשונה בחיי נתקלתי באחוות רוכבים – כמעט כל אופנוען שחלף על פני נופף לי לשלום. אני לא בטוח אם מדובר ברוכבי הארלי בלבד או שמא בנימוס כללי של רוכבים אמריקאים, אבל כך או כך – זה נעים מאד.

ביום השני נסעתי דרומה על כביש נופים צמוד לחוף בשם Route 1. סן פרנסיסקו קרה בהרבה מסביבתה, בגלל הרוח והערפל מהמפרץ, וגם במקומות החמים די קריר עד אחת עשרה או שתים עשרה. לי לא היה מושג על כך, כמובן, וכך יצאתי לדרכי, שמח וטוב לב, בעשר בבוקר. היה לי, לראשונה בחיי, צעיף. לדעתי הוא הציל את חיי, שאלמלא הוא הייתי מסיים את הנסיעה כארטיק.

ערפל על Route 1

כשהגעתי לסנטה קרוז, עיירת קייט חופית דרומית לסן פרנסיסקו, השמש כבר עמדה ברום השמיים ואני התחלתי להתבשל לאטי בתוך הצעיף. כיוון שכך עצרתי לארוחת צהריים שבה לא עשיתי שום דבר מועיל יותר מאשר צילום עצמי חבוש משקפי השמש הענקיים שקניתי לי כדי לחסום את הרוח והבנדנה שאנשי סוכנות ההשכרה הציעו לי ללבוש, כי "אין לך מושג כמה ראשים כבר הזיעו בתוך הקסדה הזו".

בתמונה: הדוד ניר. לא בתמונה: צלחת ענקית של שרימפסים

ביום השלישי נסעתי צפונה לאיזור Napa, הקרוי גם "עמק היין". אחרי שחוללתי בכרמים ואכלתי ביקבים, או אולי להיפך, יצאתי בדרכי חזרה על כביש צדדי שנקרא Silverado Trail. בסופו היתה צומת טי: ימינה בחזרה לסן פרנסיסקו, או שמאלה לאיזה אגם. בניגוד לכל תכניותי – לא היו לי – פניתי שמאלה. כלומר, כך הסתבר לי, מזרחה, אל ההרים המיוערים המקיפים את העמק. הכביש, לעתים על גבול השביל, התפתל בפראות שמזכירה את הפניות המצערות של הירידה לים המלח בארצנו, אבל משום מה הרגיש בטוח הרבה יותר, אולי בגלל מהירויות הנסיעה המתונות של כלי הרכב הבודדים בהם נתקלתי שם, או בגלל הרוגע הכללי שרכיבה על הארלי משרה עליך. במשך יותר משעתיים נסעתי, אל ועל ומעבר להרים, חולף ליד נהרות ואגמים, וללא כל מושג היכן אני נמצא.

ביער, ביער, איפהשהו מזרחה מעמק היין

מחוג הדלק החל לנטות באופן מסוכן לעבר החיווי "מכאן אתה לא חוזר", אבל אפילו זה לא הצליח להדאיג אותי במיוחד. זה הארלי, וזו אמריקה, והכל יהיה בסדר. ואכן, ההרים דעכו לאט לאט, והפניות החדות פינו את מקומן לכבישים הישרים והרחבים, והנה הופיעה משמאלי תחנת דלק.

"מאיפה אתה בא?" שאל המוכר.

"מסן פרנסיסקו."

"עיר נחמדה," הוא אמר. "אבל, המבטא שלך, הוא לא בדיוק משם."

"חכה," אמרתי. "הוא עוד יהיה."

***

את גלריית התמונות המלאה ניתן למצוא כאן.