הנה עוד פרק מתוך הפרויקט הקרוי, בינתיים, מכונת הזמן של המלך שלמה. חלק זה של הסיפור מתחיל בדיוק לאחר ששלמה החליט, לשם שינוי, לקפוץ לאחור בזמן, אם כי אין לו מושג עד כמה.

מכונת הזמן של המלך שלמה: צילום אילוסטרציה מאת המחבר

מוריה

במקום זאת הוא מגלה שהרצפה נעלמה. הוא נופל – במשך רגע אחד של בעתה הוא בטוח שאל מותו – ואז נוחת ברעש אל תוך צמרתו של של עץ אלה. לפני שהוא מספיק להשיב לעצמו את נשימתו שנעתקה הענף הבולם את נפילתו כורע תחת העומס, ובמהרה שלמה מוצא עצמו על הקרקע, בתוך שיח קוצני גדול.
כל גופו כואב מן הנפילה והקוצים שורטים את גבו ואת כתפיו. הוא מתגלגל לאטו אל מחוץ לשיח ועוצר כשהוא שרוע אפרקדן על הקרקע. הוא נושם עמוקות, ומיד מבחין בכך שמשהו אינו כתמול-שלשום, וליתר דיוק כמחר-מחרתיים, כיוון שהשוני הוא הריח, וליתר דיוק היעדרו. ריחות העיר ירושלים, ניחוחות אנשיה ובשמיה ומאכליה ומצבה הסניטרי הרעוע עד מאד, כולם נעדרים, והאויר מזכיר לשלמה את אחד המסעות הבודדים אליהם לקח אותו אביו בילדותו, שם עשו את הלילה על פסגת הר לא נושב, ובמשך כל הלילה שמע את הוריו, ואולי נעזוב את זה עכשיו.
אויר הרים צלול כיין, תכתוב איזו משוררת כמה אלפי שנים בעתיד ותטעה בכל צורה ואופן בהם ניתן לפרש את הביטוי, אלא אם כן לא ראית יין בחייך. שלמה היה שמח למעט יין, זכור לי היטב, אך גם האויר לא רע. הוא עוצם את עיניו, מונע מעצמו לחשוב על העבר, על העתיד, על אשמדאי. הוא שואף מלוא ריאותיו מן האויר הצלול להפליא, יש להודות, ונח.
הוא חולם, כבפעמים רבות בעבר, על מקדה שלו. מקדה נוגעת בו. מקדה לוחשת מילות אהבה באוזנו. מקדה נושכת בשובבות את תנוכו. הוא מחייך מתוך שינה. מקדה לא מרפה, אחיזתה מתחזקת. לשונה הלחה שלוחה אל תוך אוזנו, לשון רטובה וענקית ושעירה ו…
שלמה פוקח את עיניו הישר אל תוך פרצופה של מפלצת מדובללת ועתירת שיניים המלחכת את אוזנו. הוא צווח, מזנק ממקומו, נכשל בשיח ומתגלגל על האדמה הקשה. המפלצת נסוגה כמה צעדים אחורה, ואז פועה בעלבון. כבשה.
לו יעלוך לעולה בעגלא ובזמן קריב, אומר שלמה לאחר שנשימתו חוזרת אליו. יום אחד יופיע חלקו השני של המשפט בתפילת קדיש, אבל גם לו היה שלמה יודע על כך, לא היה מייחס כל חשיבות לערבוב בין קודש וכבשה.
זו, אגב, השיחה הארוכה והמשמעותית ביותר ששלמה ניהל עם בעל חיים כלשהו אי פעם. לא אני אהיה האיש לזלזל בתכונותיו התרומיות, אבל גם לגוזמה יש לשים גבולות. וְגַם עַל הַחַיָּה וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף תִּפְרֹשׂ מֶמְשַׁלְתְּךָ, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-לְשׁוֹנָם וְאֶת-שִׂיחָם, וְיָדַעְתָּ אֶת-כָּל-הֲגִיגָם, כתב ביאליק בעקבות האגדה, ולו הייתי יכול לחזור לאחור אולי הייתי מביא אותו איתי, על מנת שיחווה באופן אישי את בעלי החיים הרגזנים, קשי העורף והמצחינים למדי של תקופת המקרא, ובפרט את הכבשה המסוימת הזו, שאינה מפגינה ולו שמץ של יראת הכבוד והענווה היאים למי שליקק בטעות את אוזנו של גדול מלכי ישראל, ושיתהפך אבא בקברו כמה שיתהפך.
וְצִוִּיתָ גַּם עַל הַשֵׁדִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְחָרְדוּ לְנִיד עַפְעַפְּךָ וְשֵׁרְתוּךָ, הֵמָּה מִשְׁמַעְתְּךָ וְהֵמָּה מִשְׁלֹחַ יָדֶךָ, הוסיף ביאליק כבדרך אגב לאחר מכן, ואין יום, אשמדאי עדי, שבו איני מצטער על שקריותו המוחלטת של המשפט הזה, גם אם נדמה היה לו לשלמה שאלה היו פני הדברים אי אז.
ובעוד שלמה קם, ממשיך לארר בלבו את היצור הפועה הפותה והחצוף, הוא שומע קול אדם קלוש הבוקע מעבר לשיחים שמימינו, מעט למטה ממנו. גימ"ל עליון, אומר הקול, גימ"ל ימין, גימ"ל שמאל. דל"ת עליון, דל"ת ימין, דל"ת שמאל.
שלמה מביט בשיחים הגבוהים ממנו, שדרכם לא ניתן לראות דבר, ואז שוב בכבשה. משהוא מוודא שאין בכוונתה של זו ללקק איברים נוספים בגופו, הוא מתקדם בזהירות אל עבר מקור הקול.
ה"א עליון, ה"א ימין, ה"א שמאל, אומר הקול, ואז מתפרץ קול אחר, גבוה יותר, ואומר, נו, אבא, זה יקח עוד הרבה?
שקט, אומר הקול הראשון, האב, זה מבלבל אותי. בינתיים שלמה מספיק להכנס בעוביים של שיחים ולהביט דרכם אל המתרחש מעבר להם, למטה, וכך נגלה לפניו מזבח גבוה, עשוי עצים מסודרים שתי וערב, קשורים זה לזה בחבלים דקים, ומולו טיפוס מזוקן להפליא אפילו בקנה המידה של תקופת שלמה, ובידו שבריה מעוקלת וגדולה הרבה יותר מדי לכל שימוש מעשי. מתיאור העניינים הזה, אגב, תוכלו להסיק ששלמה מייחס לארכיטקטורה חשיבות רבה מזו של בני אנוש, וזו אכן נטייתי הטבעית עד היום, למרות כמה ממאורעות העבר שהיו אמורים להטביע בי את ההיפך.
ו"ו עליון, אומר הטיפוס ומעביר את אצבעו לאורך חלקו העליון של הלהב, ו"ו ימין, וכך גם האצבע, ו"ו שמאל.
אבא, משעמם לי, אומר הקול הגבוה, ורק כעת מבחין שלמה שבראש המזבח, הגבוה מעט מראשו שלו, שרוע ילד קטן בן חמש או שש שנים לכל היותר.
מספיק להפריע! אומר המזוקן. איפה הייתי?
ו"ו, אומר הילד.
בטוח?
כן, אבא. נו כבר!
ליתר בטחון, אולי אתחיל מה"א, אומר המזוקן.
אוף, אומר הילד. זה לא יגמר אף פעם.
למרות השוני הקל מן המקורות, שלמה יודע בדיוק מהו המחזה הפרוש לפניו. הוא לא מצליח להתאפק. הוא אומר, אברהם?
המזוקן קופץ ושומט את השבריה, המפיקה צלצול עמום ממפגשה עם האדמה רוויית האבנים. הוא מזדקף ואומר, הנני.
הטקסט המקראי קצר מדי לדעת שלמה, ועל כן הוא מחליט להוסיף לו מעט. מה עוד שהמקרא לא מזכיר ולו במלה את נטייתו של אברהם אבינו למנות את האל"ף-בי"ת. וכך אומר שלמה לאברהם, מה אתה עושה?
אברהם משיב בביטוי כָּשְדִי שמשמעותו קרובה מאד למילים העבריות שחיטה כשרה. שלמה זוכר במעורפל עניין זה או אחר שהנהיג שאול המלך, אותו פוץ נוקשה, בכל הנוגע לשמירת חלקותם ושלמותם של סכיני שחיטה. אין לו מושג כיצד קפץ המנהג הזה בזמן והגיע לאברהם אבינו, ולרגע הוא תוהה האם אכן אברהם הוא זה הניצב לפניו, או אדם מאוחר הרבה יותר הממחיז את המקרא במעין בדיחה גרועה. אך מיד הוא נזכר באופן בו הגיע עד הלום, ובחוש ההומור המרגיז של אשמדאי, או אולי זה של כבוד השופט. כיוון שכך מחליט שלמה למלא את תפקידו עד תומו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, הוא אומר.
נער? אומר אברהם בארשת מטופשת למדי.
שלמה, בין השיחים, מגביר מעט את קולו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל…
אני לא שולח שום יד, אומר אברהם בעלבון. בשביל זה יש לי פה מאכלת.
אַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אני אומר.
אבל קודם אמרת שאני חייב, אומר אברהם בקול יבבני משהו.
אבא, אומר הילד מראש הערימה, נו כבר.
אברהם פונה אל הילד ומסנן מתחת לזקנו, שקט! הוא עושה כמיטב יכולתו הדלה להיראות כאילו לא עשה זאת. הוא חוזר ופונה למעלה, אל חומת השיחים הטומנת בחובה את שלמה, השמח מאד על ההפוגה הקצרה בה זכה, כיוון שבמהלכה הצליח להזכר בהמשך הפסוק מספר בראשית. הוא מחליט לנסות את הטקסט המלא: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:  כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.
אברהם מביט בשיחים בחשד. הוא אומר, בנך?
אבא! צועק הילד ממרומי המזבח, נמאס לי!
גם לאברהם נמאס, כנראה, ועל כן הוא צועק, די, תשתקי כבר!
שלמה אומר, מה?
אני לא אוהבת אותך יותר! אומרת הילדה, כך מסתבר, ממרומי המזבח. אני אספר הכל לאמא!
שלמה אומר, מה?!
לא, לא, צַחְקָה, חמודה שלי, אומר אברהם, והוא עלוב כעת באמת ובתמים. זה רק… זה רק משחק. את יודעת שאמא לא אוהבת ש…
אבל שלמה לא שומע את ההמשך, כיוון שהתדהמה שבגילוי מינו האמיתי של יצחק גורמת לו לאבד את שיווי משקלו וליפול מן השיחים למטה, הישר למרגלות המזבח.
כשהוא שב להכרתו, הוא שומע את קולו של אברהם, עדיין במרחק מה מתחתיו, אומר, את זוכרת, צַחְקָה, מה שאמא אמרה?
בטח, אומרת הילדה. אסור לבזבז וצריך לחסוך, וקרבן טוב היום שווה ארוחת צהריים של מחר.
ואין כל הפתעה בכך שהמזבח אכן לא יבוזבז, שכן הוא, שלמה, קשור ועקוד בראשו ומוכן להיות השה לעולה.

*

חלקים קודמים פזורים ואקראיים למחצה:

• זמן שלמה
• שלמה, פנים, יום

פרק קצרצר ‎מתוך פרויקט שלמה שלי, וליתר דיוק מכונת הזמן של המלך שלמה, המתקדם בעצלתיים:

זֶכֶר זֶכֶר לַך
‎

כאן תבוא סצנה אחת, פנים, יום, ארמון המלך; שלמה – מלך ישראל צעיר ומצליח אך פוחז למדי – שוכב במיטה מפוארת לצד מקדה – מלכת שבא המבוגרת והמנוסה ממנו. הוא מחבק אותה ומפיל תחינתו לפניה שלא תעזוב. היא מלטפת את לחיו ומסבירה לו ברוך שהדבר אינו אפשרי. שלמה, בפעם הראשונה מזה שנים רבות, ולמרבה הפלא לא האחרונה, מתיר לאדם אחר לראותו בוכה. עוד נתראה, אומרת מלכת שבא, ויום אחד הצדק יהיה עמה. אך דוקא סצנת הפרידה הזו שמורה בזכרוני, ואילו פרידתנו האמיתית,

קאט.

*

קטע אחר מתוך הפרויקט ניתן למצוא כאן.

מתוך פרויקט שלמה המלך שלי, המתקדם לאטו:

התנועה בזמן, כמו הרבה המצאות גדולות שבאו לא אחריה, לא לפניה אלא, כמובן, במהלכה, היא לא אחד מרעיונותיו של החכם מכל אדם, שבחשבון אחרון ומתוך ראיה מפוכחת של התוצאות ניתן לומר ללא חשש שאינו חכם מספיק, ושלכל הפחות אמור היה לדעת שלא מדובר ברעיון טוב. גאוני, ודאי, פורץ דרך, וכה פשוט עד שכל ילד קטן בימים משונים אלה מסוגל להבינו ולהנות מעלילות מופרכות בהן אידיוט כלשהו הורג את סבו, הופך להיות אביו של עצמו ולא סובל משום תופעת לואי למעט צרבת הנגרמת מאכילה גסה של פופקורן. אם כי יש להודות שאלה גרסאות גסות ופשטניות, ואולי עוד נדון בזאת בהמשך, אבל בינתיים די לומר שגם בן האנוש המבריק ביותר לא היה מסוגל להעלות בדעתו את הרעיון כפי שהופיע במקור, במוחו הקודח של אשמדאי.
ככל המצאותיו של אשמדאי, גם זו היא רק פרפראזה, וריאציה, גרסה, פיתוח זניח לעומת הפטנט המקורי של בורא עולם – הזמן עצמו. גם בנושא הזה הייתי יכול לומר משהו לבורא, לו היה טורח לענות לי או לאחד מעשרות הנביאים שהחזקתי במשרה מלאה. הרי היית יכול לברוא את כל העולם ללא הפגם המיותר הזה, הזמן. עולם סטאטי, יפה ומושלם, ובו יום ולילה זה לצד זה וחייתו יער ועוף השמים, זאב עם כבש, שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. הרבה צרות היו נחסכות מכל המעורבים, והרבה מעורבים היו נחסכים מן הקיום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. ודאי תטענו שעולם נטול זמן הוא משעמם להפליא, וכך יסתבר לכולנו שאין לכם שום מושג ולו הקלוש ביותר בתולדות האמנות או באמנות השלטון. על כל פנים, הפתרון הפשוט הזה מעולם לא נלקח בחשבון. הו לא, הבורא הרגיש צורך איום לסבך את מעשה ידיו, ובזה הוא לא שונה בהרבה מכל מתכנת מחשבים ממוצע. וגם, אני מתבייש להודות, ממני. אכן בצלמו ובדמותו, שיהיה בריא.
ואם הבורא הוא מעין מתכנת מחשבים האחראי על המכונה הגדולה מכולן, הרי אשמדאי הוא הפורץ. זה טבעו. הוא לא טורח לתקוע מקלות בגלגלי הבריאה – הוא רק מסכסך בין חלקיה השונים. עד היום אתם זוכרים את חווה והנחש, ואיוב הזקן המסכן והמטומטם – גם אם כמה מכם יתעקשו שאשמדאי והשטן אינם הינו-הך; שלא לדבר על סיפורים ששמו נשמט מהם לחלוטין, כמו הבלגן האיום של עקדת יצחק, מעשה מטופש שרק בזכות מזל עיוור, הרג או שיחוד העדים העיקריים ואלפי שנים של היסטוריה מוּטה שבעל-פה לא הוקיע לדראון עולם את שמו של אברהם אבינו כמפגר מושלם, מה שאכן היה.
למרבה הצער, בכל הקשור לתכונה הזו הוא לא היה יחיד במינו. הנה אני, החכם מכל אדם, עדות והוכחה לכך, כאן בירושלים הבנויה שוב ושוב, ושוב, ירושלים שאני הפכתיה לעיר לראשונה. ירושלים שבה נזרעו זרעי פורענותי, ופורענותו של העם הזה, ופורענות העולם לעתיד לבוא. שוב ושוב.

*

ואם כבר בשלמה עסקינן: מידע על שלמה המלך ועל תולדות העיר ירושלים, מעבר למה שמצוי בויקיפדיה ובשאר מקורות אינטרנט, יתקבל בברכה.