פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?
רשת המחשבים גדלה. היא תפחה ותפחה, עוד ועוד אנשים התחברו אליה. בתחילה היה החיבור באמצעות מסופים שהציגו טקסט בלבד, אך מהר מאד הגיעו תמונות, צלילים ווידאו. סוג התוכן , שבתחילה היה בעיקר מידע מדעי וטכני, הפך אישי יותר ויותר. אנשים החלו להעלות את חייהם אל הרשת, במעין חזרה מזורזת על ההיסטוריה שלה – תחילה כטקסט, לאחר מכן בתמונות, צלילים ווידאו, ולבסוף – ובנקודה זו התלכדה היסטוריית הרשת עם היסטוריית העלאת החיים אליה, ולמעשה גם עם ההיסטוריה האמיתית – הם העלו לשם את עצמם.
היו אלה חיים טובים. חיי נצח. איש לא נדרש למות אם לא רצה בכך. לכל אחד היה גיבוי. בעולם ה”אמיתי” נותרו רק שדות של חומרה, מיליארדי גרגירי-רשת שכל אחד מהם הכיל יותר זכרון וכוח עיבוד מכל מחשבי העל של המאה ה-21 ביחד. גיאוגרפיה ולאום הפכו להיות קוריוז היסטורי, נחלתם של משוגעים-לדבר בלבד.
ושל הישראלים.
היה זה יום העצמאות. מאתיים וחמישים מיליוני ישראלים חגגו אותו, בכל רחבי הרשת. ברוח הישגי העבר, נערכו מופעים ציבוריים של גדולי האמנים – מעצבי האישיות, מתכנני המשחקים, שחקני התפקידים ומוסיקאי הרוק – וכן תחרויות בענפי ספורט ישראליים ידועים כגון כדורגל, מס הכנסה והטחת פלאפל (משמעותו של זה האחרון אבדה בערפילי הזמן). הדמיות של פטישי פלסטיק ענקיים שייטו בשמיים, וענני קצף הופיעו מן האין ונטפלו לעוברים ושבים. שיאן הרשמי של החגיגות היה הופעה של גרסה משוחזרת, מונפשת, מעובדת דיגיטלית ומתוּספת אפקטים מיוחדים של “גבעת חלפון אינה עונה”.
ולאחר מכן שרר שקט חשוד.
וכל הישראלים – אם כי איש לא שם לב לכך – נעלמו.
הגלים נשברו על החוף בתיאום מושלם עם הסאונד. השחזור של חופי סיני נעשה ביד אוהבת, בתשומת לב לפרטים. החול הרגיש אמיתי, צבעם של השמים היה נכון, וגם ריח האויר. על אחת הדיונות, רחוק יותר מקו המים, היתה שרועה דמות. מיז, המשגיח המקומי, הבחין בה ותהה מה היא עושה שם. הוא ניגש לברר.
“שלום,” הוא אמר. “מי אתה?”
הדמות התהפכה על גבה ופקחה עיניים לאטה.
“מי אתה?” חזר מיז. “אתה מכאן?”
“מי רוצה לדעת?” אמרה הדמות.
“אני המשגיח כאן.”
“טוב,” אמרה הדמות ועצמה את עיניה.
“ואתה?” אמר מיז.
הדמות הרהרה מעט, בלי לפקוח את עיניה. חשבה על כך וכך אלפי שנות היסטוריה יהודית, על כך וכך מיליונים בכך וכך הקשרים, על כך וכך ישראלים שהיו כעת ישות אחת.
“קרא לי ישראל.”
“שם מוזר,” אמר מיז.
“אתה לא יהודי, אה?”
“מה זה 'יהודי'?”
“לא חשוב,” אמרה הדמות. “באמת לא חשוב.”
אחר כך היא לימדה אותו לשיר “תן לשים ת'ראש על דיונה”.
השאר תגובה