ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

אפריים חש ברע באמצע קטיף הכותנה. הוא שקע לאטו אל האדמה, חושיו מעורפלים, קיבתו מעורערת וזמזום עמום ומציק באוזניו. כשקם הוא הרגיש שינוי כלשהו באויר, אולי בריח הכותנה שכבר לא אפף אותו, או בצבע המוזר של השמיים. לפחות המקצרה עדיין היתה שם. היא נראתה שונה מעט, אבל אפריים לא התקשה לזהות אותה. זה עודד אותו מאד, עד שהיא החלה לדבר.
“שלום,” היא אמרה.
אפריים, המום, לא ענה.
“שלום.”
אפריים הביט בה. אף אחד מחלקי המקצרה לא נע, אבל לא היה ספק בכך שהקול בקע מתוכה.
“שלום,” חזרה המקצרה, והחלה להתקדם לעומתו באיום.
“כן!” אמר אפריים. “אני שומע!”
“טוב,” אמרה המכונה, והוסיפה, “האם אתה חש עלא-כיפק?”
“אני… מה?”
“האם אתה חש…”
“אני בסדר.”
“משובח ומברוּכּ,” אמרה המכונה. “אנו מברכים אותך באהלן גדול על בואך אצלנו.”
“מי,” אמר אפריים, “זאת אומרת, מה? זאת אומרת, איפה אני?”
המקצרה סיפרה לו.

אפריים לקה בהתקף לב דקות ספורות בלבד לפני שהמכונות השתלטו על העולם. הוא היה, ככל הנראה, האדם האחרון שנפטר באופן טבעי. הוא היה, ללא ספק, האדם היחיד שגופו לא אויד.
“אז למה,” אמר אפריים, “זאת אומרת, מה אני עושה כאן?”
המכונות, לאחר שהשתלטו על העולם, חיו בשובה ובנחת במשך מאות שנים, עד שעלה בדעתן של חלק מהן להעביר את זמנן בלימוד היסטוריה. היה זה רעיון נבזי ומיותר, שכבר החל לגרום למחלוקות קשות בחברה הרובוטית השלווה. המכונות החוקרות דרשו יותר ויותר זמן ומשאבים, שהיו יכולים להיות מנוצלים לבניית מכונות חדשות, והן ניסו כל העת להקביל התרחשויות היסטוריות למה שקורה בימים אלה, מעשה שהוא לכל הדעות זדוני ומעורר ריב ומדון.
“אז מה,” אמר אפריים, “הרגתם את כולם.” הוא לא היה מהיר תפיסה ביותר, אבל מי יכול להאשים אותו?
המכונה התנצלה מקרב לב. המכונות שיזמו את המלחמה כבר לא פעילות, היא סיפרה לו. הן הפכו מיושנות מהר מדי, וכך באו על עונשן. “וזה למה אנחנו רוצים ללמוד היסטוריה,” הוסיפה. “אנחנו רוצים ללמוד להיות יותר כמו בניאדם.”
“בחיים לא תבינו מה זה להיות בנאדם,” אמר אפריים בכעס, “מה זה להיות גבר ילוד אשה.”
“גם אתה לא, יא חביבי,” אמרה המקצרה. “אף פעם לא נולדת.”

המכונה ניצלה את ההפוגה שבאה בעקבות דברים אלה כדי להמשיך בסיפורה. מעט מאד דברים הקשורים לעולם בני האנוש שרדו את המלחמה הגדולה. ביניהם אפריים. המכונות מצאו אותו לגמרי במקרה, מיד לאחר המלחמה, והחזיקו אותו בהקפאה עד שיחליטו מה לעשות בו.
“אז איך,” אמר אפריים, “זאת אומרת, מה, אז הצלתם אותי?”
“לא,” אמרה המכונה. “יעני, לא בדיוק.”
אי אפשר היה להציל את אפריים. הוא היה מת לחלוטין, ונגד זה שום דבר לא יכול לעזור. אבל המכונות השתמשו בחומר הגנטי שלו כדי לגדל גוף חדש, ובמוחו הקפוא על מנת להשיב לו חלק מזכרונותיו.

“אז אני בעצם לא אפריים?” שאל אפריים.
“אתה הכי קרוב לאפריים שיש, חביבי. מברוּכּ!”
“למה בעצם אתם מדברים ככה?”
“זה השפה שלכם ששיחזרנו, זה היה אכבר קשה, יותר מלשחזר אותך, בחייאת!”
“אבל אתן מכונות, לא? זאת אומרת, האינטרנט, הוא בטח חלק מכל זה, לא? ובאינטרנט יש הכל…”
אפריים לא ידע איך ידע זאת, אבל הוא היה בטוח שלו היו למקצרה פנים, הבעה נבוכה היתה עולה עליהם.
האינטרנט היה הדבר הראשון שהמכונות מחקו, היא הסבירה. זה היה פשע נורא נגד מדע ההיסטוריה. צוותים אחרים מנסים לשחזר את מה שהיה, אבל בינתיים נאלצים להסתפק בשרידים אחרים. ובנקודה זו היא הרימה את אחד משני ספרי הנייר היחידים ששרדו מן המלחמה – “שיחון ערבי-עברי”, מילון לתיירים.
הספר השני היה מהדורה רוסית ישנה של “1984”, והמכונות לא הבינו ממנו דבר.

אפריים לא ידע מה לומר. לבסוף החליט לשנות נושא.
“רגע,” אמר, “אז אני עכשיו האדם היחיד?”
המכונה אישרה שאכן כך.
“אז בעצם אתם לא יודעים כלום,” אמר אפריים. “כדי לראות איך בני אדם היו באמת, אתם צריכים להביא גם אשה.”
“אשה!” אמרה המקצרה. “שמענו על זה. מעניין! מעניין כּבּיר!”

הם שיחזרו אשה בשבילו. וכך, כמובן, החל הגזע האנושי מחדש.