פתאום, יום אחד, וליתר דיוק יום שני האחרון, מצאתי את עצמי כותב ״סוף״, ובכך תם ספרי, זה שאת כתיבתו התחלתי לפני שמונה שנים. במשך כל הזמן הזה היתה כותרתו ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. אתמול החלפתי אותה, ובכך, כמדומני, זה נגמר.
או מתחיל.

וכך זה מתחיל:

הנה משפט המלך שלמה, החכם מכל אדם – למרות הכל אני לא יכול להביא את עצמי לוותר על ההגדרה הזו – בעניין וירוס המחשב: מגיע לכם, טמבלים. המילים האלה נכתבות על גבי מחשב, כמובן, במעוני המפואר אשר בירושלים הבנויה, העתיקה כביכול, דירת חדר עלובה שהיתה פעם עליית גג של בית ערבי גדול. אבא היה מתפלץ לו היה רואה להיכן הדרדרתי, אבל לי לא אכפת. אולי בעצם גם לאבא לא היה אכפת. הוא – המלך דוד, בשבילכם – התעניין רק בזיונים ובמלחמות, בסדר זה בדיוק. לא בדיוק מי שהייתם פונים אליו בשאלות לגבי עיצוב פנים. אולי הוא אפילו היה נהנה כאן. אני בטוח שהדירה הזו טובה יותר מכמה מהמערות שהתגורר בהן בצעירותו. לכו דעו. על כל פנים, וירוס המחשב. הייתם צריכים לחשוב על זה לפני שהמצאתם את המכונה האידיוטית, ובעיקר את החשיבה האידיוטית שהולידה אותה. רוב הבעיות שלכם, אם יורשה לי, נובעות מהחשיבה המחשבית, ההגיונית לכאורה הזו – כן או לא, שחור או לבן, נכון או לא נכון. או, במקרה הטוב, בחרו בין האפשרויות הבאות: א', ב', ג', ד', וכו׳, כל התשובות נכונות. גם זה, משום מה, מזכיר לי את אבא. בחר בין האפשרויות הבאות: מיכל, אביגיל, בת שבע, אחינועם, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, וכו׳ וכו׳ וכו׳, כל הנשים נכונות. ועוד איך היו נכונות. העגלה רוצה לינוק וגו'. יש שישאלו מי אני שאדבר, עם שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים, וזה המקום לומר שהשמועות על יחסי המין שלי היו מוגזמות. המון יחסים, כן – יחסי ציבור. לא אטען שהייתי נזיר, אבל מעולם לא הגעתי לרמות ההתפרעות של אבא. או של אמא, לצורך העניין. אצלנו לא היו מסתירים הרבה מהילדים, ולחיות בכפיפה אחת עם שני אנשים מסוגם של ההורים שלי – ובכן, אני בטוח שפרויד היה יכול לעשות מזה מטעמים, ואולי אף עשה, אבל אין לי כוח לקרוא את הררי המלל שלו. גם אם אהיה תקוע כאן אלף שנים, מה שבהחלט יתכן, לא אקרא ולו עוד עמוד אחד מספריו של הטרחן האיום הזה. לו הייתי יכול הייתי מחזיר אותו בזמן אל הארמון של אבא. חודש אחד שם ולא היינו שומעים יותר לעולם פטפוטים על תסביכי אדיפוס, מה עוד שאבא ואחי הגדול אבשלום ארגנו מהומה דומה די הרבה זמן לפני הפלשתים, סליחה, היוונים האלה. אבל אני לא יכול להניע את פרויד בזמן, ואף לא את עצמי. כבר לא. והכל בגלל הוירוס המטופש הזה שלכם.

מתוך ספרי ההולך ונרקם על פני שנים רבות מדי תחת שם העבודה ״מכונת הזמן של המלך שלמה״. הפעם: המוח נגד אלוהים – אחת-אפס.

קדיש

יתגדל ויתקדש שמה רבא, קרי שמו הגדול, ומי הוא זה, גדול-השם השולט בכל מעשי? האם זהו הבורא שנברא בעצמו בפסוקים הראשונים של ספר בראשית, או כבוד השופט המחוזי להכעיס השגור על פיו של אשמדאי, הלא הוא השם, או שמא ישות אחרת הנחבאת מאחורי כל הכינויים הללו?
איוב האומלל היה קרוב לפתרון כששאל לתומו, והחכמה מאין תמצא, ועדת חכמים בעיני עצמם ענו על כך שנים וקרבנות תמימים רבים עד מאד מאוחר מדי, וניפקו תשובות בנוסח אלוהים הוא היודע והשכינה היא היודעת והלב הוא היודע, ורק רבי אליעזר בן הורקנוס ענה נכונה, על כל פנים כמעט, ובתמורה נודה על ידי כל האחרים, ולא חשוב איך יסובב סיפור המעשה האומלל ההוא, הרי שכל המעורבים בו טיפשים או מרושעים מאין כמותם, מה שלא מנע מהם להזכר כחכמינו זכרונם לברכה, וגם אם נסכים שזכרון מעשיהם אכן נותר, זכרון מהסוג אותו אני רודף בכל העלילות אותן אני רושם כאן, הרי ששאר הכינוי אירוני לחלוטין, ועדיף היה לקרוא להם טמטומינו זכרונם לרשעה, אלמלא מנהג בני ישראל להתעלל בחיים ולקדש את המתים דווקא, או לפחות את אלה מהם שהגיעו לדרגת נוולות מספקת לשם כך, וראו להבדיל בניו האומללים של איוב שמתו לשווא וזכרם – אין.
הראש, בו תמצא החכמה, אמר רבי אליעזר בן הורקנוס העקשן והמנודה, ויחלפו שנים לאין מספר בטרם יאמר מישהו, המוח, אותו גוש ספוגי ורוד ומטופש למראה, ובו לא רק החכמה אלא גם הטיפשות והרשעות והגאווה והענווה והשנאה והאהבה, והוא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם, ויתנשא ויתהדר ויתהלל ומי יודע מה עוד.
וכיוון שאין דבר הנשגב מיכולתו, לא רק באלה בורך, כי אם גם יתקלל וישתמץ ויעלב וישמט ויפול ויתפלש ויתפגר, וטוב או גרוע מכך – וישגה בדמיונות ויתעה בחזיונות וימצא ויעשה לו אלוהים אחרים על פניו.
האם יוכל מישהו לומר בלב שלם שהבורא מסוגל לכל הדברים האחרונים הללו? מי יהין לכלול את כבוד השופט במשפט אחד עמם? ואם לא, למי יכולות רבות יותר, לשתי הישויות העליונות הללו או לגוש הוורוד המגוחך? היברא אלוהים את המוח או המוח את האלוהים?
ונאמר אמן.

*

עוד: כאן. וכאן.