עולם הארכיטקטורה של ימינו הוא ממלכה עריצה בה אסור לחרוג מנורמה שרירותית כלשהי שנקבעה לפני מאות שנים. ראו בעצמכם: בכל רחוב בכל עיר תמצאו אך ורק בתים עם דלתות למטה, חלונות באמצע וגג למעלה. ואני אומר – הלאה הדיקטטורה! הידד לחופש המחשבתי! אחרי, לנצחון הרוח החופשית!

"What's 'Kinim'?" I asked my American friend.
"I think," she said, "it might be something that you wanted so badly, that it possessed your body and your soul through the night and through the day, until you finally get it, and then you realise, oh, now I get it, I just realised, those are the lyrics from an old song by 'The The', and it's just that for a moment I got whatever it is that you mentioned confused with Love."

via GIPHY

לכבוד הוצאתו הדיגיטלית המחודשת של הספר האפוקליפטי הביזארי ימי תל אביב האחרונים, מאת לביא תדהר ואנוכי, הנה אחד מפרקיו המוזרים ביותר.

 

נעמה – פודקאסט אחד (הקלטת קול דיגיטלית)

…ומשאמרנו זאת, אנא זכרו כי תכנות מוכוון-עצמים, למרות כל יתרונותיו הגלויים, ניתן בקלות לניצול לרעה, וכי במקרים מסוימים הצעד החכם יהיה לשקול תכנון פרוצדורלי. בשנותי הרבות כמתכנתת… אהממ… סלחו לי. אני רק מנקה את גרוני. ובכן. כפי שאמרתי, בשנותי הרבות כמתכנתת ראיתי כמה וכמה מקרים שכאלה, ולכן אני מבטיחה לכם, מאזינים יקרים, שדבר כזה אכן יכול לקרות. למרות העובדה ש… אהממ. סליחה. לאוניד, בבקשה צא מהמשרד שלי. אחר כך. לא עכשיו. אני עסוקה. לא, לאוניד, לא אכפת לי שיש לך בעיה. אם היית עשירית המתכנת שאתה אמור להיות, לא היית נכנס למשרד שלי בחיפוש אחר פתרון. לך קרא איזה ספר הדרכה או משהו.

הערה לעצמי: לחתוך את הפסקה הקודמת בעריכה.

אז, איפה הייתי?

כן.

מקרים שכאלה, נדירים ככל שיהיו, ראויים לבדיקה קפדנית, כיוון שהם מציגים את המגבלה הקיימת בנוהלי התכנות המקובלים ביותר כיום. מקרה אחד שכזה, בו נתקלתי בעצמי בעודי משמשת כראש צוות לאוניד בשם אלוהים אמרתי לך לא להפריע! אין לך שום חוש של –

לא, לא אכפת לי אם האדמה זזה. איזו אדמה זזה? שוב אתה משחק עם ה-

מה זאת אומרת, "האדמה זזה?"

לא אין שום רעידת אדמה. ההיסטריה שלך לא מרשימה. סגור את הדלת אחריך ואל תפריע, או שבשם אלוהים אני אדאג שיפטרו אותך מהחברה הזו דבר ראשון מחר בבוקר. החוצה. החוצה!

הלאוניד הזה, לא ייאמן. לפעמים אני חושבת שבא לו עלי.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

אז, איפה הייתי?

כן.

מקרה אחד כזה שבו נתקלתי כשהייתי ראש צוות בממר"ם, שעסק בהמרה של מנוע בדיקה בזמן אמת עבור סוג מסוים של מערכת שידור/קליטה בגלים קצרים בעזרת… מה היה הרעש הזה?

לאוניד?

מה הרעש הזה?

לאוניד, איפה אתה?

איפה כולם?

משהו משונה קורה. אמשיך להקליט במטרה לנתח את ההתרחשויות מאוחר יותר. קולות משונים מגיעים מבחוץ. אני מתבוננת אל מחוץ לחלון ויכולה לראות כל מיני דברים ברחוב, עפים.

זה בלתי-אפשרי. אנשים לא עפים. מכוניות לא עפות. חייב להיות פתרון פשוט. תער אוקאם.

זוהי הולוגרמה. מישהו מותח אותי. הם התקינו מערכת שמע ליד החלון, והם מקרינים על החלון תמונות בדרך כלשהי. זו חייבת להיות התשובה. ראיתי את זה פעם במשימה בלתי-אפשרית. סדרת הטלוויזיה, כמובן, לא גרסאות הסרטים הגרועות. נשכח מזה. לאוניד? לאוניד! עליתי עליך! תפסיק את השטות הזו! זה לא כאילו שיש לנו הרבה זמן חופשי כאן.

אולי זה לא לאוניד. אין לו אומץ לעשות דבר כזה. חייב להיות הסבר אחר.

איליה?

לא, זה לא יכול להיות הוא. יש לו אומץ, אבל לא את הטכנולוגיה. אז מי?

נדב? רועי?

עינת? הדר? רונן?

נשאר מישהו במשרד?

הלו?

עכשיו אני חשה במעין רעידת אדמה. אך זה לא ייתכן. זה בלתי-אפשרי. אני חולמת.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

אבל אם אני חולמת אין מה למחוק. או לערוך.

הקירות נעלמו. הקירות נעלמו!

אני ברחוב. אני באוויר! זה לא יכול להיות אמיתי. הדבר האמיתי היחיד הוא מקליט ה-MP3 שסביב צווארי.

בדיקת מציאות: MP3 משמעו "MPEG-1 שכבת שמע 3", והוא חלק מתקן ISO/IEC 11172-3. מקודד ה-MP3 הראשון נוצר על ידי פראונהופר בשנת 1994. אני עפה! אני עפה!

נראה שהזיכרון שלי לא נפגם. אני עדיין אני. חייב להיות הסבר לכל זה. אני צריכה לבדוק את הסביבה.

הכל רגוע. אין רוח. אני עפה באוויר. לידי יש פולקסווגן גולף. היא מרחפת על צדה. בתוכה יש בחור צעיר. עכשיו הוא עף החוצה דרך חלון הצד. הוא עולה למעלה בענן של שברי זכוכית ופלסטיק. מעליו – מעל לכל, עכשיו כשאני חושבת על כך – יש משהו חום ואדום. זה נראה כמו ענן. לא בדיוק. הבחור נמצא כעת כעשרים מטרים מעלי. שלושים מטרים. עכשיו הוא בתוך הדבר החום-אדום. עכשיו נשמע רעש, הוא נשמע לי מוכר. אני יכולה לזהות כמעט כל רעש בעולם, אם אני מתרכזת. זה נשמע בדיוק כמו… בדיוק כמו… אני יודעת! זה קצת מסובך, כי לרוב אי-אפשר לשמוע צלילים כאלה. צריך את היכולת לנתח אותם, כמו שיש לי. זה נשמע בדיוק כמו מעבד מזון בלי הרעש של המנוע החשמלי שלו.

ועכשיו יש רטיבות. משהו נוזל עלי. סוג כלשהו של נוזל. כאילו מישהו מתעקש שאגיע למסקנה שהבחור, מעלי, עבר עיבוד ונקרע לגזרים וכעת דמו זולג עלי. כמובן, כל זה מאוד לא הגיוני. חייב להיות הסבר אחר.

היפותזה אפשרית: היפנוזה?

היפותזה אפשרית: הזיה?

אני צריכה לרשום לעצמי הערה בעניין.

עכשיו אני מתחילה לזוז. ראשית אני מסתובבת סביב עצמי, רגלי עולות מעל לראשי. מקלט ה-MP3 תלוי הפוך על פני הלחי שלי. אני מקווה שההקלטה תצא בסדר. עכשיו אני מתרוממת. אני עולה, מעלה-מעלה. המשמעות היא שאני הבאה שתעבור עיבוד. אני אמורה להיות מבועתת, אבל זה לא יכול להיות אמיתי. חייב להיות היגיון נסתר שיעזור לי להבין טוב יותר מה זה יכול להיות.

היפותזה אפשרית: ייתכן שסיממו אותי. סימן שאלה.

אני עולה ועולה. אני לא יודעת כמה זמן אוכל להישאר בהכרה כשאני תלויה כך, הפוכה, באוויר. אולי אם אאבד את ההכרה כל זה ייפסק. מה קורה פה?

רגלי חדרו הרגע אל תוך הדבר החום-אדום שמעלי, והרעש מתחיל. אין כאב, אלא תחושה של משהו. משהו כמו מאות מיליונים שורות של קוד, שכולן פועלות יחדיו. הן מוזנות לתוך מוחי. אני יכולה לראות… דברים. בפנים. בתוך ראשי. יֶדע! הדבר הזה הוא כמו מחשב ענק, מעבד קוונטי מסוג כלשהו. הוא… מנתח אותי. הוא מפרק אותי לשורות של קוד.

זה מעבד ביולוגי, ובעודי נגררת עמוק יותר אל תוך הבועה הרירית שכולה חומים ואדומים, גם מעט כמו מעבד מזון.

בדיוק כמו מעבד מזון, למעשה. ואני המזון.

אני לא יכולה לראות את הרגליים שלי. כמות קטנה של משהו, שוב נוזל, מכה בפני. עכשיו גם הברכיים שלי בתוכו. הירכיים. עוד קצת רעש. עוד מטר. הבטן. מעבד מזון, פועל במאומץ. טיפה גדולה של חומר מסריח, מזכיר ביוב. החזה שלי. עוד רעש, עוד חומר. הקול שלי, משהו קרה לקול שלי. הכתפיים שלי. הרעש הופך לצווחה. אם היה לי מעבד מזון שכזה, זה היה הזמן לכבות אותו, לפני שיישרף. הרעש עולה ועולה ועולה, בעוצמה ובגובה כאחד. זה מכאיב לאוזניים. אני מקווה שאפשר לשמוע את הקול שלי מעל כל זה.

זה מפסיק.

שקט. משהו משתחרר. שום דבר לא מחזיק אותי עוד באוויר, ואני נופלת. אני מתהפכת בצורה משונה. אני מנסה להסתכל סביב, אבל הראייה שלי מטושטשת. אני מסתובבת סביב עצמי מהר מדי… כמו גירוסקופ… למה? אני מתפשטת… פושטת את ידי ואת רגלי במטרה להיות פחות אווירודינמית וליצור חיכוך… מנסה להאט את עצמי … זה לא משפיע על ה… לא עוזר…

אוו!

נחַתִּי על הקרקע.

הראש שלי נח על הקרקע.

האף שלי נח על הקרקע.

אני מנסה לדחוף את עצמי ולקום, אבל כלום לא קורה.

אני לא יכולה לקום.

אני משותקת.

אני מתגלגלת מעט. עדיין על הרצפה. אני מביטה הצידה עכשיו.

אני לא יכולה לראות את עצמי. אני יכולה לראות שהראש שלי מונח על המדרכה, יש חורבן מסביב, אבל אני לא יכולה לראות שום דבר ששייך לעצמי. כלום. אין ידיים, אין רגליים, אין בית חזה.

או שהפכתי לאישה בלתי-נראית, או שאני ראש ללא גוף.

האפשרות הראשונה מגוחכת. אם אני בלתי-נראית, כך גם הרשתיות שלי, ואז לא הייתי רואה דבר. אפשרות שתיים מגוחכת אף היא. אם אין לי גוף, אני למעשה מתה.

אולי אני בלתי-נראית מן הצוואר ומטה?

לא, זו שטות גמורה.

חייב להיות הסבר לכל זה. חייב להיות! אני חייבת למצוא אותו. או שאמות בניסיון. ואולי אני כבר מתה. או מעובדת. היה שם משהו, למעלה, משהו שראה אותי, ידע אותי, ולרגע קצר…

לא. אולי אני סתם חולמת. אבל זה לא נראה כמו אף חלום שלי. בחלומות שלי אני תמיד בשליטה מושלמת. התאמנתי בחלימה מודעת הרבה שנים. אז איפה אני? מה זה?

הלוואי שלאוניד היה כאן. את תמיד יודעת איפה את נמצאת, עם לאוניד.

לאוניד בחור טוב.

הערה לעצמי: למחוק את הפסקה הקודמת בעריכה.

——–

למידע נוסף הקישו כאן.