הנה עוד פרק מתוך הפרויקט הקרוי, בינתיים, מכונת הזמן של המלך שלמה. חלק זה של הסיפור מתחיל בדיוק לאחר ששלמה החליט, לשם שינוי, לקפוץ לאחור בזמן, אם כי אין לו מושג עד כמה.
מוריה
במקום זאת, הוא מגלה שהרצפה נעלמה. הוא נופל – במשך רגע אחד של בעתה הוא בטוח שנפל אל מותו – ואז נוחת ברעש אל תוך צמרתו של עץ אלה. לפני שהוא מספיק להשיב לעצמו את נשימתו שנעתקה, הענף שבלם את נפילתו כורע תחת העומס, ושלמה מוצא עצמו על הקרקע, בתוך שיח קוצני גדול.
כל גופו כואב מן הנפילה, והקוצים שורטים את גבו ואת כתפיו. הוא מתגלגל בכבדות אל מחוץ לשיח, ועוצר כשהוא שרוע אפרקדן על הארץ. הטבעת לפותה בכוח בכף ידו, למזלו, כיוון ששרשרת הנחושת הדקה נעלמה. לך תסמוך על אשמדאי.
הוא נושם עמוקות, ומיד מבחין בכך שמשהו אינו כתמול-שלשום, וליתר דיוק כמחר-מחרתיים, כיוון שהשוני נעוץ בריח, וליתר דיוק בהיעדרו. ריחות העיר ירושלים, ניחוחות אנשיה ובשמיה ומאכליה ומצבה הסניטרי הרעוע עד מאוד, נעדרים כולם, והאוויר מזכיר לשלמה את אחד המסעות הבודדים שבהם התלווה לאביו ואמו בילדותו – הם חנו על פסגת הר לא נושב, ובמשך כל הלילה שמע את הוריו, ואולי נעזוב את זה עכשיו.
אוויר הרים צלול כיין, תכתוב איזו פזמונאית כמה אלפי שנים בעתיד ותטעה בכל צורה ואופן שבהם ניתן לפרש את הביטוי, אלא אם כן לא הרחת יין בחייך. שלמה היה שמח למעט יין, זכור לי היטב, אך גם האוויר לא רע. הוא עוצם את עיניו, מונע מעצמו לחשוב על העבר, על העתיד, על אשמדאי. הוא שואף מלוא ריאותיו מן האוויר הצח להפליא, יש להודות, ונח.
הוא חולם, כמו פעמים רבות בעבר, על מקדה שלו. מקדה נוגעת בו. מקדה לוחשת מילות אהבה על אוזנו. מקדה נושכת בשובבות בתנוך אוזנו. הוא מחייך מתוך שינה. מקדה אינה מרפה, נשיכתה מתחזקת. לשונה הלחה שלוחה אל תוך אוזנו, לשון תפוחה ורטובה ושעירה ו…
שלמה פוקח את עיניו הישר לתוך פרצופה של מפלצת מדובללת ועתירת שיניים המלחכת את אוזנו. הוא צווח, מזנק ממקומו, נכשל בשיח ומתגלגל על האדמה הקשה. המפלצת נסוגה כמה צעדים לאחור ואז פועה בעלבון. כבשה.
לו יַעֲלוּךְ לעולה בעגלא ובזמן קריב, אומר שלמה לאחר שנשימתו חוזרת אליו. יום אחד יופיע חלקו השני של המשפט בתפילת הקדיש, אבל גם אילו היה שלמה יודע על כך, לא היה מייחס כל חשיבות לערבוב בין קודש לצאן.
זו, אגב, השיחה הארוכה והמשמעותית ביותר שניהל שלמה עם בעל חיים כלשהו אי פעם. לא איש כמוני יזלזל במעלותיו שלו, אבל גם לגוזמה יש לשים גבולות. וְגַם עַל הַחַיָּה וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף תִּפְרֹשׂ מֶמְשַׁלְתְּךָ, וְשָׁמַעְתָּ אֶת-לְשׁוֹנָם וְאֶת-שִׂיחָם, וְיָדַעְתָּ אֶת-כָּל-הֲגִיגָם, כתב ביאליק בעקבות האגדה, ולו יכולתי לחזור לאחור אולי הייתי מביא אותו אתי, על מנת שיכיר מקרוב את בעלי החיים הרגזנים, קשי העורף והמצחינים להכעיס של תקופת המקרא, ובפרט את הכבשה המסוימת הזו, שאינה מפגינה ולו שמץ מיראת הכבוד והענווה היאים למי שליקק בטעות את אוזנו של גדול מלכי ישראל, ושיתהפך אבא בקברו כמה שיתהפך.
וְצִוִּיתָ גַּם עַל הַשֵׁדִים וְעַל הָרוּחוֹת, וְחָרְדוּ לְנִיד עַפְעַפְּךָ וְשֵׁרְתוּךָ, הֵמָּה מִשְׁמַעְתְּךָ וְהֵמָּה מִשְׁלֹחַ יָדֶךָ, הוסיף ביאליק כבדרך אגב לאחר מכן, ואין יום, אשמדאי עדי, שבו איני מצטער על שקריותו המוחלטת של המשפט הזה, גם אם פעם נדמה היה לו לשלמה שאלה הם פני הדברים.
ובעוד שלמה קם, ממשיך לארור בלבו את היצור הפועה הפותה והחצוף, הוא שומע קול אדם הבוקע מעבר לשיחים שמימינו, מעט מתחתיו. גימ"ל עליון, אומר הקול, גימ"ל ימין, גימ"ל שמאל. דל"ת עליון, דל"ת ימין, דל"ת שמאל.
שלמה מביט בשיחים הגבוהים מקומתו, שאין לראות דבר בעדם, ואז שוב בכבשה. משווידא שאין בכוונתה של זו ללקק איברים נוספים בגופו, הוא מתקדם בזהירות אל עבר מקור הקול.
ה"א עליון, ה"א ימין, ה"א שמאל, אומר הקול, ואז מתפרץ קול אחר, גבוה יותר, ואומר, נו כבר, אבא, זה ייקח עוד הרבה?
שקט! אומר הקול הראשון. לא לבלבל אותי! בינתיים שלמה מספיק להיכנס בעוביים של שיחים ולהביט במתרחש מעבר להם, למטה, וכך נגלה לעיניו מזבח גבוה, עשוי עצים מסודרים שתי וערב, קשורים זה לזה בחבלים דקים, וכמה לפידים דולקים נעוצים בקרקע לידו, ומולו טיפוס מזוקן ושעיר להפליא אפילו במושגים של תקופת המקרא, העוטה גלימה לבנה מלוכלכת ובידו שבריה מעוקלת וגדולה מכדי שתצלח לכל שימוש מעשי. מתיאור העניינים הזה, אגב, תוכלו להסיק ששלמה מחשיב את ההארכיטקטורה יותר משהוא מחשיב בני אנוש, וזו אכן נטייתי הטבעית עד היום, למרות כמה ממאורעות העבר שהיו אמורים לחקוק בזכרוני את ההפך.
ו"ו עליון, אומר הטיפוס ומעביר את אצבעו לאורך חלקו העליון של הלהב, ו"ו ימין, ואצבעו ממששת את הלהב מימין, ו"ו שמאל.
אבא, משעמם לי, אומר הקול הגבוה, ורק כעת מבחין שלמה שבראש המזבח, הגבוה מעט מראשו שלו, שרוע ילד קטן בן חמש או שש שנים לכל היותר.
מספיק להפריע! אומר המזוקן. איפה הייתי?
ו"ו, אומר הילד.
בטוח?
כן, אבא. נו כבר!
ליתר בטחון, אולי אתחיל מה"א, אומר המזוקן.
אוף, אומר הילד, זה לא יגמר אף פעם.
למרות הסטיה הקלה מן המקורות, שלמה יודע בדיוק מהו המחזה שנגלה לפניו. הוא אינו מצליח להתאפק. הוא אומר, אברהם?
המזוקן קופץ ושומט את השבריה, המפיקה צלצול עמום בפגשה את אדמת הטרשים. הוא מזדקף ואומר, הנני.
הטקסט המקראי קצר מדי לדעת שלמה, ועל כן הוא מחליט להוסיף לו מעט. מה גם שהמקרא אינו מזכיר ולו במילה אחת את נטייתו של אברהם אבינו למנות את האל"ף-בי"ת. וכך אומר שלמה לאברהם, מה אתה עושה?
אברהם משיב בביטוי כַּשְׂדִּי שמשמעותו קרובה מאוד למילים העבריות שחיטה כשרה. שלמה זוכר במעורפל עניין זה או אחר שהנהיג שאול המלך, אותו פוץ נוקשה, בכל הנוגע לשמירת חלקותם ושלמותם של סכיני שחיטה ולבדיקתם באמצעות האצבע והציפורן – מלמעלה, מימין, משמאל. אין לו מושג כיצד קפץ המנהג הזה בזמן והגיע לתקופת האבות, ולרגע הוא תוהה האם אברהם הוא זה הניצב לפניו, או שמא אדם מאוחר הרבה יותר הממחיז את המקרא במעין בדיחה גרועה. ואז הוא נזכר באופן שבו הגיע עד הלום, ובחוש ההומור המרגיז של אשמדאי, או אולי זה של כבוד השופט. כיוון שכך מחליט שלמה לשחק את התפקיד שהועד לו עד תומו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, הוא אומר.
נער? אומר אברהם, ארשת מטופשת על פרצופו המטופש.
שלמה, בין השיחים, מגביר מעט את קולו. אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל…
אני לא שולח שום יד, אומר אברהם בעלבון. בשביל זה יש לי פה מאכלת.
אַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה, אני אומר.
אבל קודם אמרת שאני חייב, אומר אברהם בקול יבבני משהו.
אבא, אומר הילד מראש הערימה, נו כבר.
אברהם פונה אל הילד ומסנן מתחת לזקנו, שקט! הוא משתדל כמיטב יכולתו הדלה להיראות כאילו לא עשה זאת. הוא חוזר ופונה למעלה, אל חומת השיחים הטומנת בחובה את שלמה, ששמח מאוד על ההפוגה הקצרה, כיוון שבמהלכה הצליח להיזכר בהמשך הפסוק מספר בראשית. הוא מחליט לנסות את הטקסט המלא: אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי.
אברהם מביט בשיחים בחשד. הוא אומר, בנך? יחידך?
אבא! צועק הילד ממרומי המזבח, נמאס לי!
גם לאברהם נמאס, כנראה, ועל כן הוא צועק, די, תשתקי כבר!
שלמה אומר, מה?
אני לא אוהבת אותך יותר! אומרת הילדה, כך מתברר, ממרומי המזבח. אני אספר הכל לאמא!
שלמה אומר, מה?!
לא, לא, צַחְקָה, חמודה שלי, אומר אברהם, וכעת הוא עלוב באמת ובתמים. זה רק… זה רק משחק. את יודעת שאמא לא אוהבת ש…
אבל שלמה אינו שומע את ההמשך, כיוון שהתדהמה שבגילוי מינו האמיתי של יצחק גורמת לו לאבד את שיווי משקלו וליפול מן השיחים למטה, הישר למרגלות המזבח.
כששבה אליו הכרתו, הוא שומע את קולו של אברהם, עדיין במרחק מה מתחתיו, אומר, את זוכרת, צַחְקָה, מה שאמא אמרה?
בטח, אומרת הילדה. אסור לבזבז וצריך לחסוך, וקרבן טוב היום שווה ארוחת צהריים מחר.
והמזבח אכן אינו מתבזבז, שכן הוא, שלמה, קשור ועקוד בראשו ומוכן להיות השה לעולה.
***
חלקים קודמים פזורים ואקראיים למחצה:
השאר תגובה