השנה, אגב, היא 1984. המקום: כיתה ו' 2, בי"ס נעורים, ק. ביאליק המעטירה.
אם כן:הישתתפתי בבנית בית המקדש
"שלום – אתה הקבלן החדש?" שאלה זו קיבלה אותי כשהיגעתי לשטח הבניה. "לא" עניתי – "אני רק מנהל העבודה באגף זה." "בסדר" – ענו לי – "הרגע הגיעה אוניה מצור ויעבירו אלינו את המטען בעגלות." כל האזור היה מלא אבק ושבבי עצים. באחד המקומות עמדה ערמת לוחות זהב ושני צוריים ריקעו אותם. במקום אחר עמדו פועלים שעיצבו את ראשי עמודי האבן לרחבת הכניסה. תוך זמן קצר יחסית למיבנים כאלה היה אגף הכניסה מוכן: 5 עמודי שיש ענקיים תמכו בגגון שעליו היו משולשי זהב. אל הפתח הובילו מדרגות שיש והדלת היתה מעץ ארז מצופה זהב. באולם הפנימי היה כיור עם ברז.
עבודתי ניגמרה בשלב זה.
מה אנו למדים מהטקסט הנ"ל? בעיקר כי כבר ב-1984 גילה נ. הצעיר את אותה בקיאות גיאוגרפית מופלאה המאפיינת אותו כיום, את חיבתו העזה לזהוב הזהוב הזה, את מקומו הרצוי במדרג העבודה ואת נטייתו לסיומי פואנטה.
עלעול נוסף במחברת חשף משפט נאה שראוי לו להחקק לדורות על לוח לבה של אומתנו המשתחררת מעול צורריה לאחר אלפיים שנה: "לפי דעתי ממלכת ישראל של שלמה יכלה למכור את הסוס ים למיצריים."
בפעם הבאה, מעדן מיוחד: הפסנתר. אל תחמיצו!
השאר תגובה