ניר יניב

 ופילפילים, אולי השיר הפסיכוטי ביותר שכתבתי מעודי – ולא חסרים מועמדים לתואר. בניגוד להרבה שירים אחרים שלי, שנכתבו כמעט כלאחר יד, או צצו במוחי בזמן האוכל, הנהיגה או כמה פעולות אחרות שאין הדעת סובלת, השיר הנ"ל נכתב ובוצע לשם מטרה מסוימת. הנה הסיפור שמאחורי השיר:
בזמנו, בסביבות 1999, הייתי סולן להקת פלוטוניום, בראשותו של ארנון פלטי המהולל, שכתב, הלחין ועיבד את כל השירים פרט לאחד, שזכה למילים שלי ולכל השאר של ארנון. בשלב מסוים עלה בדעתי להביא שיר שיכתב, יולחן ויעובד על ידי, וניגשתי במרץ למלאכה.
זו היתה להקה מגודלת למדי, ובה עשרה חברים: ארבעה חברי "חטיבת קצב" (עוד ביטוי נהדר של פעם), חמישה נשפנים ואחד אנוכי. עיבוד שיר ללהקה שכזו אינו עניין של מה בכך. חיברתי את העיבוד באמצעות תוכנה זו או אחרת – על מנת להמנע מהסברים ארכניים, אפשר לקרוא לה "מעבד תוים", על משקל "מעבד תמלילים" – זה מעביר את הרעיון הבסיסי. התוכנה ניגנה את העיבוד היפה כאשר במקום כלי הנגינה האמיתיים נשמעים צלילים מסונתזים ואיומים לאוזן.
עד כאן הכל בסדר. אך אז הגיע השלב הקריטי – המרת העיבוד לתוים והבאתו לנגנים. משימה זו, אשר בימים אלה מתבצעת על ידי קליק אחד על כפתור PRINT בתוכנה טובה, דרשה כמות עצומה של עבודה, כיוון שהתוכנה בה השתמשתי לא היתה מיועדת להדפסות. העובדה שכל כלי הנשיפה משתמשים בסולם אחר מזה של הפסנתר והגיטרה לא גרעה מהסיבוכיות, והנטיה של כותב העיבוד לשנות משקל כל ארבע או שמונה תיבות לא עזרה. קיצורו של דבר – היה בלגן.
הנגנים קיבלו את דפי התוים – ומיד החלו זעקות שבר. בתחילה הסתבר שבהעתקה בוצעו טעויות רבות. לאחר שאלה תוקנו, התברר שחלק מתפקיד התופים לא ניתן לביצוע על ידי מתופף בשר ודם, אלא אם כן ישתילו לו עוד יד אחת לפחות. לאחר מכן החלו הנשפנים לזעוק על כך שתפקידיהם קשים מאד, אולי אפילו בלתי אפשריים לנגינה. לאחר חזרה אחת השיר נגנז.
אבל במהלך אותה חזרה, אחד הנגנים אמר לי משהו שהרגיז אותי להשחית: "רואים," הוא אמר, "שכתבת את זה במחשב ולא ניסית לבצע את זה. אם היית מנסה לבצע את זה, היית מבין שזה בלתי אפשרי."
לחזרה הבאה הבאתי הקלטה של השיר, כשאני מבצע את כל תפקידי הנשפנים, הקלידים, הבס והגיטרות בקולי הערב. רק כדי להראות לו.
וטוב שכך, כי עכשיו יש לי את כל הללו מוכנים למיקס, בסוף השבוע הקרוב.