תגובה אינטליגנטית יותר ניתנה על ידי אנונימית המתכנה "Velvet Underground" (נו, שיהיה). סיכום ופרשנות (פחות או יותר) של כל מה שנאמר עד כה אפשר למצוא אצל גדי שמשון, גם כן ברשימות.
עד כאן יופי. אבל המסקנה שאני מגיע אליה, מעבר לדבריו של שמשון ומעבר למקרה מסוים זה, היא שהפמיניזם והמגדר, כאשר מתייחסים אליהם כתחומי לימוד ומחקר יחידים (או עיקריים), משבשים את דעתם של העוסקים בהם. ברגע שכל דבר בעולם משול לפאלוס (והחברות היקרות מוצאות דברים כאלה חדשות לבקרים) וכל מי שאומר את המלה "מטבח" שלא בהקשר של "הבה ואשטוף כלים, יקירתי" ראוי לעלות לגרדום, יש לנו בעיה, סקוטי(ת). ועל ההשפעה על חוש ההומור חבל להרחיב את הדיבור.
הראיון והתגובה הראשונה שאוזכרה כאן מדגימים זאת יפה. דחקות של גברים (ומסתבר שגם של נשים, אם לשפוט על פי מספר קוראות המגזין שאני מכיר אישית), כולן במכוון ברמת הפיפי-קקי, מנותחות באמצעות כלים אקדמיים ומוסק מהן על "בעת" האוחז בגבר הכותב ובעורך שלו. אך הבעת, לצערן הרב של כל ההלן-סיקסו, הוא לא נחלתם של הגברים הללו, והמקום היחיד בו הוא ניכר, בכל הקישורים שהובאו למעלה ובכלל, הוא בדבריה של הגב' ליברמנש עצמה. היא מבועתת, וזה ניכר בכל מילה שהיא כותבת. היא מבועתת כי מגזין, לא משנה מאיזו עדה, מעז להיות לא תקין-פוליטית, ונראה כי התפיסה השגויה והאומללה כאילו השפה היא הגורם היחיד המגדיר מציאות – תפיסה לה היא מתנגדת בפירוש בתגובתה – טבועה בה בכל זאת.
לא נראה לי שאנשי בלייזר חוששים מהגב' ליברמנש ומדומותיה. או מהלן סיקסו, או מסטנטון, ז"ל. הם כותבים מה שבזין שלהם ומרוויחים מזה כסף. הלוואי עלי. אבל לגב' ל' את סיקסו יש הרבה מה לחשוש מהבלייזראים ודומיהם – כי ככל שגואה הבלייזראיות, כך פחות ופחות אנשים יקשיבו לתיאוריות החברתיות ההזויות שלהן.
כמובן, אין בכל זאת כדי לומר דבר על אי הצדק המתמשך באפליה על רקע מגדרי – בכל התחומים ולכל הכיוונים. אבל המיגדריסטים האומללים, לא הם אלה שיביאו את השינוי. הם קיקיוניים מדי. אם יהיה שינוי, בסופו של דבר, הוא יבוא מידיהם של אנשים שאין להם שום בעיה עם בלייזר.
השאר תגובה