ניר יניב

מעולם לא שלטתי באמת ברזי אמנות משחק הפוקר. ודאי שלא כאשר גורלות נתונים בכף המאזניים. כגון, למשל, גורלה של גבירה צעירה ותמה שאתרע מזלה.
מזלה האמור הוא שהביא אותה לככב במשחק סטריפ-פוקר שנערך בנבכי מחשבי האישי, בו היא חויבה להסיר את בגדיה בכל סיבוב בו הפסידה. וכאילו לא די בכל זאת, היתה המסכנה מצוירת.
המחשב היה קומודור 64. השנה היתה 1986. אני הייתי בן 13.

בתחילה נראה כי כל סכנה לא נשקפת לתומתה של הגבירה. לא ידעתי מהו פוקר בדיוק, ועל מושגים כגון "רצף", "צבע" ו"זוגיים" לא היה על מה לדבר. דוקא המושג "שלישיה" לא היה זר לי – ידעתי שמדובר בגשש החיוור, ואילו "זוג", למיטב ידיעתי, היה משהו שקשור לכך שבן ובת רוצים להיות ביחד, אם כי לא היה לי מושג מדוע ירצה בן כלשהו להתעסק עם בת כלשהי, בייחוד בהתחשב בכך שלרוב הבנות שהכרתי לא היה קומודור 64.

למרות מגבלות אלה עז היה חשקי לברר מה יקרה אם אנצח במשחק. ככל הנראה היתה זו תחושת האתגר, ואולי הסקרנות. אם צריך להתאמץ כל כך כדי לגרום לה להתפשט, כנראה שיש דברים בגו. לכן החלטתי ללמוד את חוקי המשחק ולנצח.
בסיבוב הראשון ניצחתי, אם כי לא היה לי מושג כיצד ומדוע. בסיבוב השני החזירה לי יריבתי מנה אחת אפיים, וכך למדתי לדעת, לאכזבתי הרבה, שכל הפסד שלי מצמרר את הגבירה הנאווה עד כדי כך שהיא חייבת ללבוש דבר מה, ומיד. למזלי היו חוקי המשחק בלתי שוויוניים בעליל, שאם לא כן היו חמש הדקות הבאות מסתיימות בהיותי אני עירום ועריה, וביריבתי לבושה בכל תכולתו של כלבו שלום בעת ובעונה אחת, דבר שהיה גורם לה לחנק ודאי וליציאה מן המשחק. אך כיוון שלא אלה היו פני הדברים, הצלחתי לשמור על בגדי ועל כבודי, וכך גם, לצערי, הגברת החסודה.
לאחר כעשרים דקות של התנהלות מסוג זה הגיעה סבלנותי לקצה. פוקר, שמוקר, אמרתי לעצמי, מה זה צריך להיות? מלא זעם, חיטטתי בקוד המקור של התוכנה, ובתוך שתי דקות גרמתי לו להכריז, בכל סיבוב, עלי נצחוני שלי, ללא קשר לקלפים שהיו ברשותי. כל שנותר לי לעשות, לאחר מכן, היה להתחיל את המשחק מחדש ולהמתין.

הו, גבירה אומללה, גורל אכזר. ודאי לא היה לה מושג כיצד הדרדרה לידי כך. בתחילה היא נפרדה מצעיפה. לאחר מכן הסירה את חולצתה. ואז, הו, הבושה, את מכנסיה. ואז, אללי, חוסר ההגינות, את חולצתה התחתונה. ולבסוף – המתח בשיאו! – את חזייתה ואת תחתוניה.

"ניצחת!" הכריז המשחק בקול תרועה, וחשף בפני את מלוא גופה העירום של האדונית האומללה.
אהא, אמרתי לעצמי. כל זה בשביל לראות שיש לה ציצים? את זה ידעתי גם קודם.
וכיביתי את המחשב והלכתי לבדוק מה יש לארוחת צהריים.