אִיש הָיָה בְּעִיר קְטַנָּה בִּגְלִיל לַמַּנְשָׁא, קִיכַדָּה שְׁמוֹ, מִזֶרַע הָאֲצִילִים, אֶחָד מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּידוֹן עַתִּיק יָמִים לָהֶם וּמָגֵן יָשָׁן נוֹשָׁן וְסוּסָה כוֹשֶׁלֶת בֶּרֶךְ עִם זַרְזִיר מָתְנָיִם.
דּוֹן קִישׁוֹט איש לַמַּנְשָׁא / מיגואל דה סֶרוַנטֶס – תרגום מקוצר מאת ח. נ. ביאליק, הוצאת דביר, תל אביב

ואני שואל – מהו זַרְזִיר מָתְנָיִם?

נעמי טענה בתוקף, אתמול, שמדובר בסוג של כלב ציד. הייתי נכון לקבל זאת, ולו כיוון שאני בעד קריאת בעלי חיים בשמותיהם של בעלי חיים אחרים, או איברים בגוף האדם, או, כבמקרה זה, שניהם. ועדיין, העובדה כי בציטוט למעלה לא נכתב "וְזַרְזִיר מָתְנָיִם" אלא "עִם זַרְזִיר מָתְנָיִם", רמזה לי כי אולי לא זה המקרה – שכן אני בטוח למדי שבזמנו של סרונטס, כמו גם בימינו אלה, סוסים לא נטו להיות בעליהם של כלבים, או להתרועע עמם כשווים מול שווים, הסנובים – וכי יתכן שמדובר בסוג של מיחושים או חסרונות גופניים מהם סובלת הסוסה האצילה.

מכאן הפליג דמיוני למרחקים, ובעיני רוחי כבר חזיתי בסוסה למודת הסבל, וזרזירים קטנים עדויים למותניה, או מרותכים לשם, ופועל חדש עלה במוחי הקודח – זִרְזוּר – ולו משמעויות רבות מספור, מרנינות כולן, ואמרתי לעצמי שבחיי שהייתי מזָרְזֶר את השכן המעצבן מלמטה כל פעם שהוא משמיע מוסיקה באמצע הלילה, ושכעת, כשאני חושב על כך, אין ספק שכמה מחברי הטובים ביותר מְזוּרְזָרִים בשכלם.

ומי יודע לאילו מחוזות נשגבים של הִזְדָרְזרוּת הייתי מגיע, אלמלא עלה בדעתי לעיין בתרגום החדש – ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה, מספרדית: ביאטריס סקרויסקי-לנדאו ולואיס לנדו, הרי לכם זִרְזוּר כהלכתו – וכך נודע לי כי זַרְזִיר מָתְנָיִם הוא אכן, אללי, סוג של כלב ציד.

לעזאזל.

(תרגומו של ביאליק במלואו, בפרויקט בן-יהודה: כאן.)