ביום ד' בשבוע שעבר נשלחתי אחר כבוד מטעם החברה בה אני עובד להבחן אצל חברה אחרת, מתוך ההנחה המופרכת שאולי אבצע פרויקט כלשהו בשירותה של זו האחרונה. ברגע שדרכה רגלי במשרד היעד הבנתי כי העניין לא מתאים לי, לא מעניין אותי ולא נראה לי כמו משהו שהייתי מעוניין לעשות גם אם היו משלמים לי הרבה יותר כסף ממשכורתי הנוכחית. לכן החלטתי להכשל בבחינה, אך לעשות זאת באופן מחוכם – להיראות כאילו אני מנסה להצליח.
וכך עשיתי. השתהיתי אחרי כל שאלה, העמדתי פנים כאילו אני זקוק להבהרות, ואז להבהרות נוספות, ואז לשרטוטים, ואז לעוד הבהרות. לאחר מכן כרכמתי את פני, גלגלתי את עיני לשמים, הרהרתי בקול עד כמה אין לי מושג מה לעשות, ועוד כהנה וכהנה. הבוחן, רחמן בן רחמנים שכמותו, ניסה לתת לי רמזים, אבל הגבתי בתקיפות – דרשתי עוד הבהרות. ושרטוטים. ואז הפגנתי חוסר בטחון. והקפדתי להבהיר שאין לי כל נסיון שהוא באף תחום בו עוסקת החברה, ולמעשה גם לא בשום תחום אחר. תשובותי, שניתנו לבסוף, תמיד היו מחצית הדרך לתשובה האמיתית, או גרסה מסובכת ומבולבלת מאד של התשובה הפשוטה, או ברבור המעיד כאלף עדים על כך שלא הבנתי כלל את השאלה.
יותר משעה עיניתי את הבוחן. הייתי ממש גאה בעצמי.
ואז קיבלו אותי לעבודה.
חארות.