האנגר אדמה, מצפה רמון. ערב. במתחם המרכזי מתקיימת הופעה של להקת המחול של ליאת דרור וניר בן גל. מאחורי הקלעים מתכוננים הרקדנית א., הרקדן א. והמוסיקאי נ. לקטע שלהם, שהוא הבא בתור.
סאונד רקע – המוסיקה המלווה את המופע המתקיים כעת.
א.: …זזים ימינה אחת שתיים מסתובבים ידיים למעלה (מדגימה) מסתובבים…
א.: אהא.
נ.: (מלווה וקאלית) בום בום בום, קרעכץ, בזזז…
א.: …ואז, בין החלק השני לחלק השלישי אנחנו עושים ככה… (מתנועעת באופן שאינו מותיר מקום לספק)
נ.: …קרעכץ. אה? אה. ואז אני מפסיק, כן? ואני מתחיל משהו אחר לגמרי: בום קרעכץ בום בום קרעכץ…
א.: נכון.
א.: אהא.
נ.: תגידו, אנחנו לא צריכים כבר להתכונן לעלות? נדמה לי שההופעה שלהם עומדת להגמר.
א.: לא, לא. זו הופעה של חצי שעה, ואנחנו כאן חמש דקות.
נ.: לדעתי קצת יותר.
א.: אל תדאג. בכל אופן, אחרי החלק השלישי יש מין סיבוב קטן כזה…
א.: אהא.
נ.: טוב, תעזבו, ממילא אני לא זוכר אף פעם את ההסברים שלכם ומאלתר הכל. בואו נעבור לאיזור הבמה.
א.: יש עוד זמן.
(המוסיקה מבחוץ מסתיימת. שקט.)
נ.: את בטוחה?
א.: כן, זה מופע ארוך. בטח יש שקט מוסיקלי באמצע.
(רעש מחיאות כפיים.)
נ.: תקשיבו, זה נגמר, חייבים לעבור לבמה.
א.: יש עוד זמן. זה רק החצי.
א.: ויש כאן דלת שמובילה ישר לבמה.
נ.: (בודק) היא נעולה. בואו, צריך להקיף את הבניין ולהכנס בדלת הראשית.
א.: זה בסדר, יש עוד זמן.
א.: נעולה?
כריזה מבחוץ: תודה, תודה רבה. זו היתה להקתם של ליאת דרור וניר בן גל…
(שלושת גיבורינו מביטים זה בזה)
כריזה: …ועכשיו – מופע האימפרוביזציה של א., א. ונ.!
(מחיאות כפיים מהוססות)
א.: אבל היה זמן!
א.: נעולה?
נ.: לרוץ! לרוץ!
וכך חזה הקהל במוסיקאי החסון נ. שועט דרכו, רומס בדרכו פריטי ריהוט, סנביצ'ים וילדים רכים, ואחריו צועדים בסך א. וא., עדיין לא משוכנעים לחלוטין שהגיע זמן ההופעה.
חושך.
מסך.
השאר תגובה