במסגרת חגיגות חמש השנים להווסדנו, יצאנו ק' ואני לשוט בים. שכרנו מפרשית קטנה (420, למי שמכיר) במועדון שיט והפלגנו לנו לדרכנו שמחים וטובי לב, למרות הפכפכותה של הרוח והתמרונים הפראיים, פרי העובדה שהשיוט האחרון של המפקד האמיץ נ' התרחש לפני שלוש שנים. ק', כרגיל במצבים שכאלה, היתה מבסוטה עד הגג. גם אני.
ק': צריך לעשות את זה שוב!
נ': בסדר.
ק': אני רוצה ללמוד להשיט סירה בעצמי.
נ': טוב.
ק': וגם קייאק.
נ': באמת?
ק': לא כיף על קייאק?
נ': נחמד, נחמד.
ק': אז גם קייאק.
נ': נו, טוב.
ק': וגם סירת מנוע!
נ': ומה עוד? נושאת מטוסים?
ק': יש לנו נושאת מטוסים?
נ': אני צריך לשאול את ההורים אם הם כבר זרקו את שלי מהבית.
ק': אהם.
נ': מה, בישראל? לא.
ק': למה לא?
נ': בן גוריון לא הסכים. [כאן הושמט הסבר שכלל פרטים על הנהגת הישוב בזמן מלחמת העצמאות, מסרשמיטים צ'כיים, אסטרטגיה ימית, אויביה של ישראל בראי הדורות והמרחב האוירי, דלק מטוסים, גרוטאות מתכת והשערתו של המרצה, שעדיין לא הוכחה באופן מדעי, כי הוא עומד לסבול משפשפת.]
ק': אז שיביאו. אני רוצה להשיט הכל!
השאר תגובה