ניר יניב

אני יושב במסעדה ואוכל ארוחת צהריים. לידי ארבעה אנשים קולניים, אחד מהם במיוחד. בערך כך:
קולני: "תראו! כתוב פה, על התפריט, Z. מה אתם אומרים? למה הם מתכוונים? אולי Z כמו זרתוסטרה, ניטשה, אה?"
השאר: "אה", "כן", "מה?"
קולני: "אז מה, למה יכול להיות שהם התכוונו כשהם כתבו Z? זרתוסטרה, אה? ניטשה!"
השאר: "כאילו…", "יש בזה משהו…", "מה אתה אומר?!"
[פרק זמן בלתי מוגדר בו כל האמור למעלה חוזר על עצמו בערך עוד שבע פעמים]
קולני (פונה אל מלצרית חולפת): "טוב, בובה, תביאי החשבון. זרתוסטרה. ניטשה."
השאר: "בחיי, איך אתה חושב על דברים, היית יכול להיות פילוסוף, אתה יודע?" – "ואללה פילוסוף" – "מה זה זרתוסטרה?"
החשבון מגיע, הם משלמים והולכים, הדי "Z זרתוסטרה ניטשה" נמוגים לאטם.
גם אני משלם, קם והולך, לא מעיף מבט לאחור אל עבר התפריט המציין, מתחת ל-Z, אילו מאכלים נפלאים תמצאו כאן במסעדת זוזוברה.