ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

ערב אחד ישבתי לי לתומי במשרד ובהיתי בחלון בנוף העירוני הקודר, שהיה שטוף בגשם זלעפות, רעמים וברקים. פתאום, בתוך הראש שלי, צלצל הטלפון.
“מי זה?” חשבתי.
“'מי זה' תגיד לאמא שלך,” חשב הטלפון בחזרה.
“אה, שלום בוס. מה קורה?”
“יש לנו מקרה מוות בארלוזורוב פינת בן-יהודה,” הסביר הבוס שלי, רב-ניצב אפרוחי. “תגיע לשם מיד, ותארגן גם את המז”פ.”
“כנהמפקד.”
העברתי ערוץ בחלון. הנוף העירוני הוחלף במראה פנים של חדר עלוב למדי. הקירות התקלפו, התקרה היתה מכוסה בכתמים ושלולית מים גדולה כיסתה מחצית מהרצפה. לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. אה, כן, היתה שם גם גופה. היא לא נראתה טוב. היא שכבה על הרצפה, מעוותת כולה, וריח לא נעים עלה ממנה. כל כך לא נעים עד שנאלצתי לכבות את מעבירי הריח של החלון. יש גבול לאותנטיות. היא החזיקה בידה חפץ כלשהו שלא הצלחתי לזהות, וחבל או חוט עבה השתלשל ממנו.
“מעבדת זיהוי פלילי,” הרהרתי.
“כאן מז”פ,” אמר קול בתוך הראש שלי. “עוד שלושים שניות לסיום ניתוח הגופה.”
חשבתי כמה מחשבות מרושעות על הקמצנות של הדרגים הגבוהים במשטרה, שנתנו לנו כזה מז”פ ישן ואיטי, אבל השתדלתי לחשוב אותן בשקט, שאפרוחי לא ישמע.
“היית צריך לראות איך נראה מז”פ בתקופה שלי,” אמר אפרוחי, ששמע היטב, למרות שהיה מבוגר ממני בשמונים ומשהו שנה. “לפני שהכניסו לשימוש את הננובוטים שמשתמשים בהם עכשיו. היה צריך ממש לעבור על זירת הפשע עם אבקות ופנסים, ולפתוח את הגופה עם סכין…”
אפרוחי והסיפורים שלו, באמת. כמה דוחה. הוא בטח היה ממשיך לברבר עוד הרבה על איך היה פעם, אבל המז”פ קטע אותו. “סיבת המוות: התחשמלות. גורם: לא ידוע.”
“המפקד,” חשבתי, “אתה מבין את זה? כי אני לא.”
“לא ציפיתי שתבין. נראה לי שהוא חטף מכת חשמל מהשקע.”
“מה? מאיפה?”
“משקע החשמל.”
לא היה לי מושג למה הוא מתכוון, ולצערי לא סתמתי את המוח שלי וציינתי זאת. אפרוחי תמיד אהב לתת הרצאות. לעזאזל.
פעם, הסביר אפרוחי, לפני הרבה שנים, לפני שאפילו אפרוחי נולד, השתמשו ב”חשמל” כדי להפעיל מכשירים ביתיים שונים. בגלל שביו-אנרגיה עדיין לא היתה קיימת, ייצרו את החשמל בתחנות כוח והעבירו אותו עם כבלים לכל בית. בכל בית היה “שקע חשמל” – אולי אפילו יותר מאחד – שאליו חיברו את כל מה שדרש אנרגיה. וכמובן, שום דבר לא מנע מהדיירים לדחוף את האצבעות שלהם בפנים.
כמו הסיפור הקודם, גם זה נשמע לי מופרך לחלוטין, אבל לא רציתי להעליב את הזקן. יעברו עוד עשרים-שלושים שנה לפני שהוא יצא לפנסיה, וכמו שאני מכיר את המזל שלי, אני אשאר תקוע איתו עד אז.
“בסדר,” חשבתי. “אבל מאיפה הוא השיג שקע? ולמה?”
“שים לב למה שיש לו ביד,” הרהר אפרוחי. “אתה יודע מה זה? אתה לא יודע מה זה. אני אגיד לך מה זה.”
“כן?”
“לסבא שלי היה אחד כזה. קראו לזה 'קומקום חשמלי'. מחברים את זה לחשמל, לשקע הזה שהסברתי לך עליו.”
“ומה עושים עם זה?”
“מחממים מים. נניח, כדי לעשות קפה.”
בטח. וכדי לעשות חביתה צריך לגדל תרנגולות. על מי אתה עובד, אפרוחי?
“מה שקרה פה,” המשיך אפרוחי, “זה שהבחור הזה ניסה לחבר את הקומקום החשמלי לשקע,” סמן מהבהב הופיע על החלון שלי והצביע על חור בקיר שלא הבחנתי בו לפני כן, “ואז הוא נגע בו והתחשמל.”
“לא שאני מבין למה מישהו ינסה לעשות דבר כזה,” חשבתי.
“תסתכל מסביב. הקירות מתקלפים, כתמים על התקרה. ראית פעם דבר כזה? ודאי שלא. הקירות האלה לא עשויים מפלסטיק או מצינוריות פחמן. תראה את זה – זה טיח אמיתי. ואני מוכן להתערב איתך שמאחוריו יש בלוקים אמיתיים. כל הדירה הזאת לגמרי לא חוקית. אתה יודע כמה זה מסוכן, לגור בבית עשוי מבלוקים?”
לא ידעתי, ולא עניין אותי במיוחד לדעת. בייחוד עכשיו, כשהדייר כבר לא ידע לעולם מה מסוכן ומה לא.
“בקיצור, יש לנו כאן עסק עם אספן משוגע, עם פריק, עם מישהו שרצה לחזור ולחיות כמו פעם.”
“ולמות כמו פעם,” הוספתי. “אבל מאיפה הוא השיג חשמל בשביל ה'שקע' הזה שלו?”
“שאלה טובה,” הרהר אפרוחי. “מז”פ, אתה עוד כאן? תבדוק את השקע בבקשה.”
אלפי ננובוטים זעירים טיפסו במעלה הקיר ונכנסו אל תוך החור. בחדר לא נראתה כל תזוזה, כמובן. יכולתי לבקש הגדלה פי מיליון, אבל בשביל מה? ממילא הם לא יפים מי יודע מה.
“כאן מז”פ. מהחור בקיר יש חוט מתכת שמוביל אל הגג. הרכב: שישים וחמישה אחוז נחושת, עשרים אחוז –”
הבהק אור פתאומי וקול רעם אדיר קטעו אותו.
“מז”פ?” קראתי. “הלו? מז”פ?”
לא היתה תשובה. נהדר, המז”פ הזה, מתקלקל בדיוק כשצריך אותו.
“הנה, זה הפתרון,” חשב אפרוחי בנצחון. “הברק פגע בגג, החוט הוליך את הזרם עד השקע, והקורבן חטף את זה כשניסה לחבר את הקומקום.”
הוא היה כל כך מרוצה מעצמו. לא היה לי נעים לומר לו שלא הבנתי כלום.
“לך הביתה,” הוא הוסיף. זה היה הדבר החכם הראשון שהוא אמר לי באותו יום.
“הביתה,” חשבתי, והחלון עבר לערוץ הנוף, ושולחן המשרד נעלם אל תוך הקיר, ובמקומו הופיעו מיטה ואמבטיה. ואשתי.
“הכל בסדר?” היא שאלה.
“אל תדאגי,” חייכתי בעייפות. “סתם עוד יום קשה בעבודה.”