ניר יניב

ביקורת סרט: סורק אפלה
פורסמה ב-NRG

את תוכנם של רוב הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בימים אלה ניתן להגדיר באופן מדויק למדי במילים מעטות: "דרמת פשע", "קומדיית פעולה", "אפוס היסטורי", "ג'ורג' לוקאס". אך יש סרטים שאינם מצייתים להגדרות, סרטים מוזרים, סרטים שלא הולכים בתלם. רובם של אלה מוזרים בעיקר לשם המוזרות – הבה נראה מה יקרה אם נשים גמל בבלנדר – אך לפעמים, לעתים נדירות, מופיע סרט שבו השוני נובע מהיותו של הכותב בעל חשיבה חריגה באמת ובתמים. סרט כמו "סורק אפלה", על פי ספרו של פיליפ ק. דיק.

בעתיד כלשהו, שרובו דומה מאד לעבר זה או אחר, בוב ארקטור (קיאנו ריבס) וחבריו (רוברט דאוני, וודי הרלסון, וינונה ריידר, רורי קוקריין) הם חבורה של צרכני סמים שמעבירים את חייהם בלי לעשות שום דבר מיוחד. אבל בוב ארקטור הוא גם הסוכן הסוכן הסמוי פרד, הפועל מטעם המשטרה על מנת לגלות את מקור הסם החדש והקטלני, "מרכיב D". כל עוד הוא שוהה בתחנת המשטרה, "פרד" לובש חליפת הסוואה המציגה, במקום פניו וגופו, עשרות שברי פנים וגוף, כך שלא ניתן יהיה לזהותו. גם הממונה על פרד וכל שאר השוטרים לבושים חליפות כאלו. המשטרה עוקבת באמצעות מצלמות אחר הנעשה בביתו של בוב, ובהדרגה מתחילים הממונים לחשוד כי בוב עצמו הוא ספק הסמים – יש לו הרבה יותר מדי כסף. מקורו של הכסף במשטרה עצמה, כמובן, המממנת את פעילותו של פרד, אך איש לא יודע שפרד הוא בוב. ובנוסף על כך, פרד, לאחר שהחל לצרוך "מרכיב D" במסגרת התפקיד, מתחיל לחשוד גם הוא בבוב.

קומי? בהחלט. טראגי? ללא ספק. מוזר? זו רק ההתחלה.

פיליפ ק. דיק החל לכתוב את "סורק אפלה" ב-1972, בזמן ששהה בתוכנית גמילה מסמים בקנדה. הוא כבר היה סופר מדע בדיוני מפורסם אז, וצרכן סמים מפורסם לא פחות. בתקופה שקדמה לכך הוא התגורר בביתו בקליפורניה, שם גם מתרחשת עלילת הספר והסרט, במעין קומונה של ג'אנקיז צעירים. לכן, כשתיאר חוויות סמים, אם כמשתתף ואם כצופה, הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. תיאוריות קונספירציה נערמות זו על זו, פתרונות מופרעים לבעיות פשוטות ופתרונות פשוטים לבעיות מופרעות, ולאט לאט, בעוד הפסיכולוגים של המשטרה וחבריו לדירה עוקבים אחריו, אלה בחרדה ואלה בפרנויה, שוקע גיבור הסיפור אל תהום הנשיה של איבוד הקוהרנטיות של מוחו.

כדוגמה מייצגת לאופן החשיבה של גיבורי הסרט, אפשר להביא את מקרה האופניים. אחד מחבריו של בוב, באריס, מביא הביתה בשמחה רבה זוג אופני ספורט בעלי 18 הילוכים. מיד קם חבר אחר וטוען שיש רק תשעה הילוכים – שישה גלגלי שיניים מקדימה ושלושה מאחורה, שש ועוד שלוש זה תשע, ולאיפה לעזאזל נעלמו עוד תשעה הילוכים? מכאן צומחת תיאוריית קונספירציה שלמה לגבי מוכרי האופניים, והאם הם ידרשו תוספת תשלום בעבור ההילוכים החסרים, או שמא מדובר בתוצאה של שימוש בכלים לא תקניים לטיפול באופניים. יש עוד הרבה דוגמאות טרגי-קומיות כאלה בספר ובסרט, ביניהן הגנה מושלמת מפני פורצים הכוללת את השארת הדלת פתוחה בצירוף פתק המזמין להכנס פנימה, משתיק-קול שהוא מכפיל-קול, וסצנת ההתאבדות המשעשעת ביותר אי פעם.

"סורק אפלה" אינו הסרט הראשון שנעשה על פי ספריו וסיפוריו של פיליפ ק. דיק. בין הסרטים שקדמו לו היו "בלייד ראנר" (על פי "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?"), "זכרון גורלי" (על פי הסיפור הקצר "נוכל לזכור זאת עבורך בסיטונות") ו"דו"ח מיוחד" (על פי סיפור בעל אותו שם). אבל מבין כל אלה, "סורק" הוא הנאמן ביותר למקור הספרותי ולמחברו, והיחיד המציג את חוש ההומור המוזר ואת היכולת הטראגית של דיק – שני מרכיבים בכתיבתו שזוכים בדרך כלל להתעלמות במעבר לקולנוע, וגם בהתייחסות הספרותית – במלוא עוצמתם. בנוסף על כך, הסרט נעשה בשיטת רוטוסקופ, בה הופכים את החומר המצולם לדמוי-ציור על ידי עיבוד תמונה אחר תמונה. התוצאה נראית כאנימציה לכל דבר, עם הבזקים של העולם האמיתי ברקע. זו שיטה מצוינת כשמעוניינים לשלב בקלות מרכיבים כמו חליפת ההסוואה מחליפת הפרצופים, והיא מגיעה לידי גאונות ממש כשמדובר בהענקת הבעות פנים שונות לבול עץ כקיאנו ריבס.

על מנת להסיר ספק, לא מדובר כאן במסר חד צדדי של "אמרו לא לסמים" – ספרים וסרטים כאלה יש שניים בשקל. "סורק אפלה" מעניק הצצה למוחו של אדם בעל חשיבה אחרת, זרה, שונה, ועדיין – אנושית מאד. הוא מעלה, כמו רוב כתביו של דיק, שאלות הקשורות לזהות ולאנושיות, ולזמן ולאופן שבהם הן עלולות לחדול מלהתקיים. הוא עושה זאת באופן מצחיק ומטריד בעת ובעונה אחת.

את תוכנם של רוב הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע בימים אלה ניתן להגדיר באופן מדויק למדי במילים מעטות. גם את תוכנו של "סורק אפלה". המילים הן: "פיליפ ק. דיק". ומי שהמילים הללו לא אומרות לו דבר, מוזמן להתחיל לקרוא.

סורק אפלה (A Scanner Darkly)
במאי ותסריטאי: ריצ'רד לינקלייטר
על פי הספר מאת פיליפ ק. דיק
שחקנים: קיאנו ריבס, רוברט דאוני, וודי הרלסון, וינונה ריידר, רורי קוקריין
ארה"ב, 2006, 100 דקות