ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

היה זה עוד יום של חול בבית המשפט. מתוך רשימת העניינים שעל סדר היום כבר טופלו שלושים ושמונה עבירות תנועה, ארבעה עשר מקרים של פשיעה קלה, עשרים וחמישה פשעי אלימות והמשפט המתוקשר של משפחת עברוני, ששלטה במאפיית הפשע הידועה לשמצה מרמת אביב ד' ואשר חבריה הורשעו במאה וחמישה עשר סעיפים שונים של החוק הפלילי למעט האישום בסחר בגברים, אותו התביעה לא הצליחה להוכיח. כל אלה טופלו בין עשר לעשר ועשרים בבוקר, ולפקיד בית המשפט לא היתה כל סיבה להניח שעבודת היום, לאחר עוד כמה עשרות תביעות מסוגים שונים, לא תסתיים לאחר אחת בצהריים, שאז הוא תכנן ללכת למשחק כדורזז עם הבן הבכור שלו.
הוא טעה.
הסיבה לטעותו עמדה במסדרון בית המשפט והביטה סביבה בחשדנות. הגברת חסיה רודניצקי – פקיד בית המשפט עדיין לא הבחין בה – לא הבינה מדוע זומנה אל בית המשפט, אך לא התכוונה לתת לכך לעמוד בדרכה. מבטה נפל, לבסוף, על הנאשם שעמד לפניה בתור, צעיר לבוש גרבונים וכפיה שעליה כומתת צנחנים.
“ביהמ”ש, תיק פלילי שתיים-שבע-ארבע-ארבע-חמש-אחת-קו-נטוי- שמונה-שלוש, הנאשם: מר בוריס יעקובוביץ', האשמה: הסתה לבניית בסיס נתונים שלא כדרך הטבע. הסנגוריה והקטגוריה הוטענו? הוטענו. מר יעקובוביץ' מעוניין להוסיף משהו? לא. האם הנאשם מסכים לשיפוט מהיר? כן. תודה.” הפקיד אמר כל זאת בנשימה אחת, עצר לרגע, ואז הוסיף, “כבוד השופט.”
“ביפ”, אמרה קופסה שנמצאה על השולחן שלו, וגליון פלסטיק זינק החוצה ממנה.
“אשם, שנתיים בכלא ועוד שנה על תנאי,” קרא הפקיד בקול מתוך הפלסטיק. “הנה טיעוני הקטגוריה והסנגוריה, אתה מוזמן לעיין בהם למקרה של ערעור. הלאה!” 
הוא הושיט את הפלסטיק לנאשם. מיד נשמע קול שאיבה, רוח עזה באה, ורגע לאחר מכן כבר לא היה שם דבר.
“הלאה!” חזר הפקיד. “אין לנו את כל היום!”
חסיה התקדמה לאיטה והתייצבה במקום בו עמד הנאשם רגע לפני כן.
“ביהמ”ש, תיק אזרחי מספר שתיים-שבע-ארבע-ארבע-חמש-שתיים-קו-נטוי-שמונה-שלוש, הנאשמת: חסיה א. רודניצקי, האשמה: אי תשלום במועד. הסנגוריה והקטגוריה הוטענו? הוטענו. הגב' חסיה מעוניינת להוסיף משהו? לא. האם הנאשמת…” 
“סליחה!” אמרה חסיה. “דוקא כן מעוניינת!”
הפקיד כבר היה מורגל בכאלה. “גברתי,” הוא אמר, “אבקש ממך שלא להפריע להתנהלותו התקינה של בית המשפט.”
“זו זכותי החוקית לדבר בבית המשפט!”
“אכן, והרגע ניצלת אותה. אם כן, האם הנאשמת מסכימה לשיפוט מהיר? כ…”
“לא!”
“סליחה?”
“לא מסכימה לשיפוט מהיר,” אמרה חסיה. “יש לי זכויות!”
“ראי, גברתי,” אמר הפקיד. “את לא באמת מתכוונת לכך. אם את בוחרת בשיפוט לא-מהיר, מתחיל בלגן שלם. צריך להביא טיעונים, עדויות, תאלצי לשכור עורך דין – את יודעת כמה עולה עורך דין אמיתי היום, אחרי שהכנסנו את השיפוט המהיר? את יודעת כמה עורכי דין נדירים? שלא לדבר על זה שנצטרך לפנות את אולם בית המשפט לכמה זמן, ואלוהים אדירים – נצטרך להביא שופט! מאיפה נביא שופט עכשיו, באמצע עונת הכדורזז? גברתי, את לא באמת רוצה…”
“זה מה שאני רוצה. אני לא מבינה בכלל מה אתם רוצים ממני.”
“האישום נמסר לך בפשטות ובבהירות, כדין,” אמר פקיד בית המשפט והרים את אפו.
“ואני לא הבנתי. תסביר לי, או שתביא שופט ועורכי דין וכל זה.”
“האשמה,” קרא הפקיד בקול, “אי תשלום במועד. פשוט.”
“אי תשלום של מה?”
“מה אכפת לך?” אמר הפקיד. “יש האשמה, יש עונש קבוע בחוק, יש שיפוט מהיר! מה את עושה עניין מכל דבר? גברת, תעזבי את העורכי דין והשופט וכל זה, ותראי מה את עושה: את מעכבת את התור!”
“אז מעכבת! עד שאני לא מבינה…”
“מה יש פה להבין? אני אומר 'האם הנאשמת מסכימה לשיפוט מהיר? כן, תודה', ואז אני אומר 'כבוד השופט', ואז…”
ואז הקופסה שעל שולחנו אמרה “ביפ”, וגליון פלסטיק זינק החוצה ממנה.
“ואז אני אומר 'אשמה, חמש שנים בכלא ועוד שלוש על תנאי', ומוסר לך את הפלסטיק -” הוא מסר לה את הפלסטיק – “וזהו.”
וקול שאיבה נשמע, ורוח עזה באה ולקחה את הגברת חסיה איתה.
“ואז אני אומר – 'הלאה!'“
הנאשם הבא בתור היה נוח בהרבה.
ועדיין, בסוף היום, הפקיד איחר בחמש דקות למשחק הכדורזז עם הבן שלו.