ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

היתה אהבה באויר, תרתי משמע. לבבות עצומים בכל צבעי הקשת ריחפו מעל הרחוב, שטופים באור השמש הורוד, ומעליהם עננים פסטורליים, כרי דשא מרחפים, מלונות פאר ושחזורים רבי הוד של “חלף עם הרוח”, וגם, למרבה הצער, של “כשהארי פגש את סאלי”. כשירד הערב הופיעו הכוכבים, מסודרים יפה כלבבות עם חיצים בתוכם וכתובות אהבה מאת כל המרבה במחיר.
קווין ליידי לאטיפה ה-17, ישובה בנוחות במרפסת הקומה המאתיים וחמישים של בית דירות קטן וצנוע בשולי העיר, לא הבחינה בכל זה. היא הביטה באהובה, ובו בלבד. היא אמרה, “אנחנו צריכים לדבר.”
“אנחנו מדברים, לא?” אמר האהוב, טוטאל רובו-מאשין. שיערו הססגוני והמטופח זע באופנתיות ברוח המבושמת הקלה. אורות הרחוב והשמיים ריצדו על עורו הכהה, החלק והמבהיק.
“אתה יודע למה אני מתכוונת,” אמרה ק. ליידי לאטיפה ה-17. יופיה היה עוצר נשימה. שמה האמיתי, בו לא השתמשה מזה שנים רבות, היה רינה תפוחי.
“טוב,” אמר טוטאל רובו-מאשין. “בסדר. על מה את רוצה לדבר?”
ק. ל. לאטיפה ה-17 הזדקפה ושאפה אויר בדרמטיות, מה שתמיד גרם לחזה הבלתי-אפשרי להיות בלתי-אפשרי עוד יותר – ושימח מאד את טוטאל – ואז אמרה, “אני חושבת שהגיע הזמן שניפגש סוף סוף.”
“אני פה איתך, לא?” אמר טוטאל, והביט בה בחיוכו ממיס הלבבות, שלא הרגיע אותה כלל.
“אתה יודע למה אני מתכוונת.”
“אני יודע. אבל כבר דיברנו על זה, והסכמנו…”
“אני יודעת שדיברנו על זה,” אמרה ק. ל. ל. 17. כל גורדי השחקים במרכז העיר בחרו באותו רגע לזנק ממקומם ולצאת במחול. בבית ממול, שנבנה בהשראת מ. ס. אשר, צעדה תהלוכה עליזה על פני גרם מדרגות אינסופי. מבטה רפרף בחוסר עניין על פני ההתרחשויות הללו. “אני מרגישה שאני לא מכירה אותך באמת.”
“אנחנו ביחד כבר שנתיים וחצי,” אמר טוטאל רובו-מאשין. “כבר עשינו הכל ביחד, כבר דיברנו על הכל ביחד. מה לא בסדר?”
“מה שלא בסדר זה שאני לא יודעת מי אתה בעולם האמיתי. אתה יכול להיות כל אחד! אני לא יכולה לדעת מי…”
“כאן זה העולם האמיתי,” אמר טוטאל, הושיט אליה את ידו השרירית ומשך אותה אל חיבוקו. “אני פשוט אני, כאן, כמו שאת רואה אותי.”
“אתה יודע שזה לא העניין. אתה יודע שאני מכירה אותך כמו שאני מכירה אותי, ושלא אכפת לי איך אתה נראה אלא רק איזה בנאדם אתה, אבל…”
“אבל מה? את מפחדת שבמקום האחר – זה שאת קוראת לו 'העולם האמיתי' ושהוא לא כזה אמיתי כמו שאת חושבת – ששם אני איזה זקן חרמן שמחפש קטינות? או שיש לי מחלה סופנית, או מה?”
“לא! זאת אומרת, תראה, אולי…”
“זאת אומרת כן.”
ק. 17 השפילה את מבטה. אכן, הרעיון עלה במוחה. למטה, ברחוב, כמה עשרות שעוני סלבדור דאלי ארגנו קומזיץ רעשני.
“אני חייבת לפגוש אותך שם פעם אחת. רק פעם אחת. זה כל מה שאני מבקשת.”
“את יודעת שזה בלתי אפשרי.”
“רק פעם אחת,” אמרה 17. “פגוש אותי בחצות, בתל אביב, בגן המשחקים שברחוב הורקנוס.”
ונעלמה.
טוטאל רובו-מאשין חייך לעצמו בעצב, והמשיך לבהות עוד שעה ארוכה בשמיים, שם הופיעה מן האין דרך לבנים צהובות שהובילה אל הירח.

*

בגן המשחקים שרר חושך כמעט מוחלט. איש לא נזקק לאורות הרחוב מזה שנים. ק. 17 – רינה תפוחי – צעדה לאטה אל עבר המגלשות העבשות מזוקן ומחוסר שימוש. היא לא דמתה בדבר ל-ק. 17 המופלאה. האור המועט הספיק לחשוף את עורה הלא מושלם, את פרצופה הלא מושלם, את גופה הלא מושלם ואת גילה הלא מושלם. היא מיששה בעצבנות את הצמיד שעל ידה, שהיה מסוגל להחזיר אותה מיד אל דירתה הקסומה שבקומה המאתיים וחמישים, אם כי לא אל ביתה הדל שבקומה השניה שני רחובות משם. השעה היתה שתי דקות לפני חצות. מלבדה, איש לא היה שם.
השניות חלפו לאטן. אוושה נשמעה הרחק מלמעלה, והיא הרימה את מבטה בתקווה לראות את אהובה נוחת במזרקת אש ובלונים צבעוניים, אך אז ראתה שהיה זה רק מטוס משא, חיקוי עלוב לערים המעופפות ולסלעי הענק המרחפים אליהם התרגלה, ונזכרה היכן היא.
דקה לחצות, ואיש לא בא. חצי דקה. רינה החלה לבכות.
בדיוק בחצות נשמע צליל, מעין דנדון פעמון. רינה הרימה את ראשה, דומעת, ולא ראתה איש. לאחר שניה או שתיים הוא נשמע שוב, ורינה הביטה סביבה והבחינה שהוא בוקע מקופסה אפורה שהוצבה על עמוד מתכת בקצה הגן. היה זה טלפון ציבורי, מתקן שאבד עליו הכלח כבר מזמן. הוא צלצל שוב. רינה ניגשה אליו. מיד כשהגיעה, מסך קטן התעורר לחיים במרכז הקופסה האפורה, ועליו הופיע פרצופו המחייך של טוטאל רובו-מאשין.
“שלום,” הוא אמר. “הכרחת אותי, אז באתי.”
רינה חזרה לבכות. “מה עשית?” צעקה. “עכשיו ראית אותי כמו שאני בעולם האמיתי, ואני לא ראיתי אותך! הרסת הכל!”
“לא,” אמר טוטאל. “את לא מבינה. אני לא קיים בעולם ה'אמיתי' שלך.”
“מה?”
“אני קיים רק כאן, בעולם שלנו. ואני רואה אותך רק בצורה שלך כאן, אצלנו.”
“אבל… זה לא יכול להיות! אם אתה לא אמיתי, אז אתה…”
“רק אל תגידי 'בינה מלאכותית',” אמר טוטאל. “זה כמו לקרוא לשחורים 'כושים'.”
“אני לא מבינה, מה זה שחורים?” אמרה רינה. “ובכלל, זאת אומרת, רגע…”
“תקשיבי,” אמר טוטאל, “זה לא חשוב. מה שחשוב זה שאני כאן, ואני אוהב אותך, ואני מחכה לך.”
“אבל אם אתה לא קיים…”
“תסתכלי עלי. אני נראה לך לא קיים?”
היא הביטה בו. הוא חייך. לאט לאט, מבעד לדמעותיה, עלה צל של חיוך על פרצופה. ואז, לחיצה אחת על הצמיד, ורינה התמוטטה על הספסל הסמוך, ובאויר הערב המבושם, בין נצנוצי גלקסיות זרות, פרפרי כאוס, סופות פרחים ולבבות וירטואליים, הופיעה מן האין קווין ליידי לאטיפה ה-17 וצנחה אל חיבוקו החם של טוטאל רובו-מאשין.
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.