ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

אי אז במחצית השניה של המאה הכ”א, לאחר שהמציאו את רוב מה שאפשר היה להמציא, ואיש חי תחת רשתו ותאנתו ואווטר עם גדי ירבץ, עלה בדעתו של מישהו שרק חידוש אחד עדיין חסר בו, בעולמנו המעונה, על מנת להביא את ההרמוניה, האהבה, הישועה והגאולה. משום מה, מתוך קפיצה לוגית שאיש לא הצליח להסביר באופן מניח את הדעת לאחר מכן, הוא הגיע למסקנה שהחוסר הנ”ל הנו, מכל הדברים האפשריים והבלתי אפשריים בעולם, רב רובוטי.
למרבה הצער, אותו מישהו היה בעל אמצעים מספיקים להפוך את חזונו למציאות, וכך נרתם למלאכה צוות של מדענים מסורים. היו אלה אותם מדענים אשר בעברם המצאות שימושיות כגון הקופץ-במוט הרובוטי, המעשן הרובוטי ומנוע החיפוש האנושי. העובדה שאיש לא זוכר את שמם של ממציאים דגולים אלה מעידה יותר מכל על רוח התקופה.
ראשית חכמה, וכדי לחסות בעלויות, הם החליטו לבסס את הרובו-רב על דגם ותיק, מוכר ונפוץ – הפסיכולוג האלקטרוני. רובוט זה כבר ניחן ברוב התכונות החיצוניות הדרושות: הוא היה נשוא פנים אך לא מאיים, חזותו היתה סמכותית אך לא זועפת, וקולו היה נעים אך תקיף. הם הדביקו זקן גזוז בקפידה לפרצופו והלבישו אותו בחליפה שחורה. בשלב זה החל זקן המדענים לצחקק ללא שליטה ולמלמל “אלווּד בלוז”, והם נאלצו להפטר ממנו.
הם הטעינו לתוך הפסיכולוג-האלקטרוני-לשעבר את התנ”ך, את המשנה, את התלמוד וכיוצא באלה, והפעילו אותו.
“בוקר טוב,” אמר היועץ היהודי שנשכר במיוחד לתפקיד הבוחן. “האם מותר לדעתך…”
“מה 'בוקר טוב' גורם לך להרגיש?” אמר הרובוט.
“אה,” אמר יהודי המבחן, “האם, לדעתך, חזיר סינתטי כשר או לא כשר?”
“מה 'חזיר' גורם לך להרגיש בנוגע לאמא שלך?” אמר הרובוט, ואז הם כיבו אותו ופירקו אותו, והוציאו מתוכו כמה חלקים עקרוניים לפעולתו של פסיכולוג אך מיותרים לרב, ומישהו נאלץ להתנצל בפני הבוחן הנעלב.
למחרת הם ביקשו מהבוחן שאלה קלה, לפתיחה.
“האם, לדעתך, ראוי לגבר הדתי לטפח את ציפורניו?”
“ודאי,” אמר הרובוט. “הרי ציפורניים מטופחות הן סימן בטוח לקידוש השם, מי שמקדש את גופו – מקדש השם אותו, כאמור בסדר זפקים, מסכת בבא קמא בבא נמא…”
“אין פסוק כזה,” אמר הבוחן. “אין סדר כזה, אין מסכת כזו – מה זה?” וכך הסתבר לכולם שהרובוט, בשעות הפנאי, גולש באתרים מופקרים באינטרנט. הם ניקו את זכרונו, הטעינו לתוכו אנציקלופדיה או שתיים והמשיכו.
“האם, לדעתך, מותר להאזין לשירתה של אשה שהיתה פעם גבר?” אמר הבוחן.
“לדעתי אין מניעה,” אמר הרובוט בהדרת כבוד. “שהרי אין טיפול שינוי מין כיום כטיפול לפני מאה שנים. כיוון שכל תא ותא מוחלף, אין כל הבדל בין הממיר את מינו לבין בני או בנות אותו מין במקור, ועל כן…”
“רפורמי!” הזדעק הבוחן. “טריפה ותועבה! טפו!”
על פי עצת הבוחן, הם הטעינו את הרובוט בכתביהם של ח”י הרבנים החשובים ביותר בהיסטוריה, ואז ניסו שוב.
“אז מה, שמגג, מותר להאזין לשירתה של אשה שהיתה פעם גבר?” אמר הבוחן, שכבר שנא את הרובוט בכל לבו.
“ודאי,” אמר הרובוט.
“אבל הרמב”ם,” אמר הבוחן, “והרב קוק, והאדמו”ר מ…”
“הם טעו,” אמר הרובוט, והציג הוכחות הגיוניות חותכות, והם לא הספיקו לכבות אותו במהירות הראויה, והבוחן היה קרוב מאד להתמוטטות עצבים.
ואז עלה במוחו של אחד המדענים רעיון גאוני. הוא ביצע שינוי זעיר בתכנות הרובוט, ואז הצליח – איש לא יודע כיצד – לשכנע את הבוחן לנסיון אחד אחרון.
“הסבר מדוע אסור להאזין לשירתה של אשה שהיתה פעם גבר,” אמר הבוחן.
“לא רק זאת,” אמר הרובוט, “אלא שאסור להאזין גם לשירתו של גבר, שהרי רב המשותף על המפריד בין הגבר לאשה, ויש גברים שכך ויש גברים שכך, וכך, על מנת להמנע מכל אפשרות של חטא, הרי שיש איסור מוחלט להאזין לשירתו של כל אדם.”
“הו!” אמר הבוחן.
“וארשה לעצמי להעיר שלבושך אינו צנוע,” הוסיף הרובוט, “שכן ניתן לראות דרכו בקלות את גופך באמצעות קרני רנטגן או קרניים אחרות. לבוש צנוע, עליו להיות עשוי עופרת.”
“הו?” אמר הבוחן, ואז לחש אל המדען שביצע את השינוי “מה עשית?”
“פשוט מאד,” אמר המדען, “ביטלתי את הנטיה הרובוטית לנהוג בהגיון.”
זה היה המקום המתאים לדממה של הלם, אך הרובוט לא הפסיק לדבר. תוך מספר דקות הוא חיבר קובץ חוקים שהיה זוכה למעמד נכבד מאד ביהדות המודרנית אלמלא הבוחן אשר, לאחר שהרובוט השמיע את דעתו בענייני אישות, מינות, כשרות ורבנות, אמר – “הנה עוד שאלה.”
“…ואת המזוזה יש לטהר בכל שעת ערבית, ובייחוד עם יציאת השבת, ולאמר עליה 'ברוך שלא עשאני' ו… כן?”
“האם רב בישראל חייב להיות גבר ילוד אשה?” אמר יהודי המבחן.
“ודאי,” אמר הרובוט.
“האם אתה גבר ילוד אשה?”
“לא,” אמר הרובוט, והשתתק, ואיש לא הצליח להפעיל אותו עוד.
“וזה ילמד אתכם לקח,” אמר הבוחן ויצא אל ביתו, שם סיפר הכל בשעשוע רב לאשתו הצדקת, הרובוטית.
וליהודים היתה אורה ושמחה.