ניר יניב

בסוף השבוע מצאתי במקרה קוד ישן שכתבתי כשהייתי בן 21, שמציג עצמים תלת-מימדיים. מתוך גחמה לא ברורה תרגמתי אותו ל-CPP (במקור הוא היה בטורבו-פסקל) והשתעשעתי בו בעליזות חנונית להבעית. ואז הגיעה ק'.
"תראי איזה יופי!" אמרתי.
"מה זה?" אמרה ק', פורקת כמות לא סבירה של כיכרות לחם מעל כתפיה ומנסה לשוא לדחוס אותן אל תוך המקפיא.
"זה קוסינוס של הרדיוס," אמרתי, "כפול אחד מינוס ה-"

אבל לק' לא היה זמן להתעמקויות מתמטיות. "זו," היא אמרה, חובטת במקרר, "מסחטת מיץ."
"אה," אמרתי. "אמנם מבחינות מסוימות יתכן שקיים דמיון מסוים בין הפונקציה הספציפית הזו לבין עזר מטבח כלשהו, אבל בראיה מעשית של פני הדברים ודאי תסכימי שהוא שטחי בלבד, כיוון ש-"
"מסחטת מיץ!"
בכל נושא שקשור למטבח, ויכוח עם ק' הנו אבוד מראש. לכן, בתחכומי כי רב, החלפתי פונקציה.
"הנה, תראי!" הכרזתי בקול, מנסה לגבור על קולות הפקיקה הבוקעים מדלתו למודת הסבל של המקרר. "מה את אומרת על זה? סינוסים…"

"וזה," אמרה ק', "קרטון ביצים."
שתיקה.
אך לא איש כמוני יכנע. הו, לא. מיד מצאתי מודל תלת-מימדי שלא יוכל להזכיר לה דבר הקשור באופן כלשהו למטבח או לתכולתו. "פעם אחרונה להיום," אמרתי. "מה את אומרת על זה?"

"הממ," אמרה ק' לאחר הרהור קל. "אין לי מושג."
ולפני שהספקתי להגיב על אמירה שערורייתית זו היא הוסיפה, אגב חבטת פרידה בדלת המקפיא, "אני הולכת לישון."
אני חושב שאפשר להכריז על תיקו.