ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

האנשים הראשונים על הירח לא הגיעו לשם בעזרת רקטות רועמות. הם לא נורו מתותח ולא יודו מגלגל תנופה או מרוגטקה. הם לא סבלו מכל תאוצה שהיא בדרך לשם, גם לא מרעם מנועים או ממחנק של חליפות חלל. אף שדה המראה לא נאנק תחת להבת אימים של אלפי טונות של דחף ומעלות צלסיוס, או רעם תותחים, או צלו של צפלין. איש לא מלמל דבר על צעד קטן או צעד גדול, לאנושות או לאדם, ואיש לא עמד בצד לצלם את ההמראה או את הנחיתה, וממילא אף אחת מאלה לא התרחשה ממש. לא – האנשים הראשונים על הירח הגיעו לשם בשקט מוחלט, בלי להתאמץ ובלי לחשוב על כך יותר מדי. בוקר אחד עלה הרעיון בדעתם, ומיד הם היו שם.
“איזה יופי!” אמר אחד מהם. “רוצה לשחק בתופסת?”
“בטח!” אמר השני.
הם השתובבו מעט בלב המכתש העצום שנקרא פעם, לפני אלפי שנים, טיכו. שום רוח לא נשבה בשיערם, כמובן. הם גמאו עשרות קילומטרים ללא כל מאמץ, טיפסו על דפנות המכתש, שגובהן כהרים ממוצעים של כדור הארץ, זינקו ורצו במרחבי המישור העצום, דילגו מעל צורות ותצורות שונות ומשונות ולא הקדישו להן כמעט כל תשומת לב.
ובמקום כלשהו, שפעם זכה לשם “רמות דקארט”, הם הבחינו פתאום במשהו זר. לא מוכר.
היה זה משטח מרובע שנח על ארבעה גלגלים.
“שלום!” אמר אחד מהשניים. “אתה חדש כאן?”
המשטח לא ענה.
“הלו?” אמר השני. “אתה שומע אותי?”
גם הוא לא זכה לתגובה.
“אולי הוא לא מאצלנו,” אמר הראשון.
“אולי הוא ביישן,” אמר השני.
הם בחנו את הסביבה. מאחורי דיונת חול גילו, להפתעתם, משהו גדול הרבה יותר. הוא נראה כמו חיה משונה עם ארבע רגליים והרבה בליטות ובלי גוף.
“או!” אמר הראשון. “הנה מישהו שאנחנו מכירים. שלום, אומגלי!”
אבל אומגלי כנראה היה במצב רוח שתקני במיוחד, או אולי, כפי שהחלו השניים לחשוד, זה לא היה הוא.
“אני לא מבין,” אמר הראשון.
“אולי זה פשוט מישהו שאנחנו לא מכירים,” אמר השני.
“וההוא שם, זה עם הגלגלים?”
“אולי הזה עם הגלגלים הוא הצעצוע של ההוא עם הרגליים.”
שניהם השתתקו והרהרו ברעיון הזה במשך כמה דקות.
“כמו שאני צעצוע שלך?” אמר הראשון. “אז למה הוא לא מדבר?”
“אולי הוא צעצוע… פשוט יותר.”
הם חשבו על כך מעט.
“או אולי,” אמר הראשון לאחר זמן מה, “שניהם צעצועים, ואין מי שישחק בהם.”
“אבל אנחנו כאן,” אמר השני, בהגיון.
“אבל הם לא הצעצועים שלנו,” אמר הראשון.
“טוב,” אמר השני. “אני לא רואה פה אף אחד חוץ מאתנו, אז אני חושב שמותר לשחק בהם.”
וכך עשו.
וכשסיימו את שעשועיהם, שני יצורי אור וגביש ומתכת נוזלית, לא נותר עוד דבר משדה הנחיתה הקדמוני של אפולו 16, אחד השרידים האחרונים של מה שנקרא פעם “האנושות”.

“בוא,” אמר השני לראשון. “מתערב איתך שנמצא עוד כאלה?”