ק': תעצור! אל תיכנס למיטה!
נ': אָה?
ק': אל תזוז!
נ': אֶה?
ק': אל… פשוט אל תזוז. חכה רגע, אני מחפשת את זה.
נ': את מה?
ק': את… אה… פשוט אל תזוז, טוב? חכה רגע.
נ': אבל קר לי, אני רוצה להכנס מתחת לשמיכה.
ק': רק שניה.
נ': שמיכה!
ק': תחכה, אמרתי!
נ': טוב, אבל רק אם תגידי לי למה.
ק': אה, נפלה לי סוכריה.
נ': מהיד?
ק': אה… לא.
נ': אה.
ק': אוף, אני לא מוצאת אותה!
נ': לא אז לא. היא בטח נפלה על הרצפה. יאללה, אני נכנס למיטה.
ק': לא!
נ': כן. זהו. (נכנס למיטה, מתכרבל היטב בשמיכה) אח, איזה יופי.
ק': אני לא מאמינה.
נ': מאד נוח.
ק': אתה בטח שוכב לי על הסוכריה.
נ': לא. הייתי מרגיש. איפה הספר שלי? אה. הנה. איזה יופי.
ק': אוף.
נ': טוב, קחי את הספר שלך ותירגעי.
(ק' לוקחת את הספר שלה. השניים קוראים בנחת. לאחר זמן מה נ' מחליט להחליף את היד האוחזת בספר, משמאל לימין).
נ': אהם. ק'?
ק': כן?
נ': אני חושב…
ק': כן?
נ': אני חושב שמצאתי את הסוכריה שלך.
ההמשך, כמובן, נורא מכדי לתאר במילים.
טור השבוע: לילה טוב, דוד אליהו!
השאר תגובה