ניר יניב

לזכרו של קורט וונגוט  (1922-2007)
פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

בוקר אחד התעורר סופר מדע בדיוני אחד במקום לא מוכר. הוא לא היה מסוג הסופרים המפורסמים שכתביהם נדונים בהרחבה בכנסים ומביאים להם מיליוני מעריצים. הוא אף לא היה אחד מאותם בני-מזל ארורים המוצאים את פרנסתם  מכתיבה. לא עלה בדעתו שחלק מאותם בני מזל לא היו כה מאושרים, ושפרנסה היא מושג יחסי. הוא גם חשב את עצמו למפורסם בהרבה ממה שהיה באמת. אני יודע זאת כיוון שאותו סופר היה – או יהיה – אני עצמי.

השאלה האם הסיפור הזה מתרחש בעבר או בעתיד אינה כה חשובה כפי שנדמה לכם.

על כל פנים, אותו סופר פקח את עיניו וראה מעליו שמים שחורים לחלוטין, ופס רחב וצבעוני חוצה אותם. משהו בפס הזה היה מוכר לו באופן חשוד, אבל הוא לא הצליח להזכר מה.
“שבתאי,” אמר קול כלשהו מימינו ומעליו. הסופר זינק ממקומו – רק כעת שם לב לכך שיהיה אשר יהיה המקום המוזר הזה, הוא הגיע לשם ללא המיטה שלו – והתייצב מול הדובר, שנראה כקשיש רזה ואפרפר צדעיים. הסופר, מתוך הספקנות הרגילה של סופרי מדע בדיוני באשר הם, לא היה מוכן להשבע שמדובר בקשיש אמיתי, וגם לא היה מסוגל לתת תשובה מניחה את הדעת על השאלה האם יתכן שכל זה חלום.
“מי?…” אמר הסופר. “איפה?…”
“שמי קילגור,” אמר הקשיש, “ואני סופר מדע בדיוני.”
“אה,” אמר הסופר, ולאחר הפוגה קלה הוסיף, “גם אני.”
“אני יודע,” אמר קילגור.
“איפה אנחנו?”
“אל תגיד לי שאתה לא יודע,” אמר קילגור והצביע כלפי מעלה. עיניו של הסופר עקבו אחר הפס שבשמים, שטיפס ועלה ואז התקפל פתאום, ובעצם היה –
“טבעת? טבעות? הטבעות של שבתאי? מה זה, אנחנו באיזה פלנטריום?”
“כמעט,” אמר קילגור וחייך. “ברוך הבא לטיטאן.”

כל סופר מדע בדיוני אמור לדעת שטיטאן הוא הירח הגדול ביותר של שבתאי. גם אני יודע. הידע שלי, בתור סופר מדע בדיוני, רחב אפילו יותר. אני יודע מי גילה אותו, אני יודע שעברו יותר ממאתיים שנים מזמן גילוי ועד לזמן שבו ניתן לו שמו. אני יודע שהוא הירח היחיד במערכת השמש שהנו בעל אטמוספירה, אם כי לא דומה לזו שלנו. למעשה מזג האויר (אם כי לא מדובר באויר, כמובן) של טיטאן כל כך מחורבן, עד שאי אפשר לראות שם שום דבר. גם לא את הנוף המרהיב של טבעות שבתאי.
כלומר, אנחנו לא בטיטאן. אה, וגם קילגור הוא סופר מדע בדיוני כמו שאני צ'קלקה. או סירנה.

“זה תלוי איך אתה מגדיר 'מדע בדיוני',” אמר קילגור. “יש הרבה אנשים שלגביהם 'מדע בדיוני' הוא סוג של האשמה. הם יאשימו אותך בזה שאתה מופקר, שתיין, לא מאמין בישו וכותב מדע בדיוני. לאו דוקא בסדר זה.”
“אני יהודי,” אמר הסופר. “אני לא מאמין בישו. וגם לא באלוהים, כשחושבים על זה, אבל לזה אין קשר ליהדות.”
“אני לא יהודי, אבל גם אני לא נוטה להאמין בישו,” אמר קילגור. “הבעיה היחידה עם זה היא שאני מכיר אותו אישית.”
“אהא,” אמר הסופר. “ואנחנו בטיטאן, ואתה סופר מדע בדיוני. כן כן.”
קילגור חייך. “אתה חושב שאתה חולם, ויכול להיות שאתה צודק,” הוא אמר. “אבל לא כמו שנדמה לך.”
“לא בהכרח,” אמר הסופר. “אולי ההסבר הפשוט ביותר הוא שאחד מאתנו מטורף.”
“אולי ההסבר הפשוט ביותר הוא שכל העולם מטורף.”
“זה תמיד התירוץ הכי נוח.”
“לפעמים,” אמר קילגור, “לעתים נדירות, אני מודה, מה שנוח הוא גם מה שנכון.”
הסופר, בניגוד להרגלו – מי כמוני יודע – מצא את עצמו ללא תשובה, וכמו יהודי טוב הוא ענה בשאלה.
“טוב,” אמר, “אז למה אנחנו כאן, איפה שזה לא יהיה? ואיך הגעתי לפה?”
“כדור הארץ נכבש על ידי חייזרים מכוכב הלכת טראלפאמדור,” אמר קילגור. “שנינו הניצולים היחידים.”
“בחייך.”
“כן.”
“ואיך הגענו לכאן?”
“אני הייתי כאן כבר קודם,” אמר קילגור, “ואותך החייזרים הביאו לפני כמה שעות. הם כנראה לא רצו שום קשר איתך.”
“אהא.”
“הם מיהרו מאד לברוח מכאן מיד לאחר מכן.”
“שמע,” אמר הסופר, “אני חייב לציין שבתור סופר מדע בדיוני אתה מוציא שם רע למקצוע.”
“אנחנו שני האנשים האחרונים שנותרו מכל אוכלוסיית כדור הארץ,” אמר קילגור. “נדמה לי שיש דרכים טובות יותר לבלות את הזמן מאשר בויכוח מי סופר טוב יותר.”
“כן?” אמר הסופר בקולו הלוחמני ביותר. “מה למשל?”
“למשל,” אמר קילגור, “לאכול ארוחת בוקר.”
הסופר הרהר בכך. “רעיון לא רע,” אמר לבסוף. “אבל מה כבר אפשר לאכול בטיטאן?”

אני יכול לענות על השאלה הזו. האטמוספירה של טיטאן מורכבת בעיקר מחנקן, עם מעט מתאן. אפשר למצוא על פניו פחמן, ולמעשה גם מים. אבל הטמפרטורות השוררות על פני השטח נמוכות מדי, ולכן הדבר האכיל-כביכול היחיד על פני טיטאן הוא –

“קרח?” אמר הסופר.
“מתרגלים לזה,” אמר קילגור. “אפשר להתרגל לכל דבר.”
“תן לי להבין,” אמר הסופר. “אתה טוען שאנחנו עומדים עכשיו על ירחו הגדול ביותר של שבתאי, רואים טבעות שאנחנו לא אמורים לראות, נושמים בחופשיות אטמוספירה בלי חמצן, שחייזרים כבשו את כדור הארץ ושאנחנו יכולים להתקיים על קרח ותו לא. נכון?”
“ושיכול להיות שהם מפחדים ממך.”
“כן, שכחתי את זה לרגע,” אמר הסופר. “ואחרי כל זה,” הוסיף, “אתה רוצה שאני אאמין לך?”
קילגור הביט בו בחיוך קל, ואז אמר, “לא.”
בתשובה למבטו השואל של הסופר הוא הוסיף, “ככה זה.”

אנחנו עדיין כאן, אוכלים קרח ומביטים למעלה. הנוף נהדר. אפשר לבהות בטבעות של שבתאי לנצח. אולי אנחנו בטיטאן, ואולי לא. אולי החייזרים כבשו את כדור הארץ, ואולי לא. אולי אתעורר יום אחד, ואולי לא.
ככה זה.