ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

גירוד קל שגדל וגדל והפך לכאב העיר את ששון משנתו. הוא קפץ והזדקף במיטה, ומצא מכונת זמן שחרחרה מלחכת את רגלו.
“איי!” צעק ששון. “מה את עושה? לכי מכאן!”
מכונת הזמן כשכשה בזנבה בעליזות והמשיכה בשלה.
“מיצי, עופי מכאן!” שאג ששון, שעדיין לא הבין שלא מדובר בחתולה שלו, וניסה למשוך אליו את רגלו הפגועה. “קישטה!”
מכונת הזמן גרגרה בעליזות. ששון גישש כמטורף סביבו, חטף את החפץ הראשון שמצא – נעל בית – וחבט בעזרתו במכונה חבטה איומה. היא הועפה אל הקיר בקול יללה מסמר שיער.
“ותישארי שם,” אמר ששון, ומיד הופיעה מן האין מכונת זמן שחרחרה והחלה ללחך את רגלו.
הוא שלח מבט אל עבר הקיר. מכונת הזמן שהעיף – הוא עדיין חשב עליה כעל “מיצי” – התרוממה לאטה מן הרצפה ונעצה בו מבט זועם. הוא החזיר את מבטו אל רגלו, שם היתה “מיצי” זהה לחלוטין מתענגת על רגלו ומפגינה סימני הנאה ככל שחתולה מסוגלת לעשות כן.
“אה?” הוא אמר. המיצי המקורית התאוששה, ניגשה אליו ובנון-שאלאנטיות חזרה לעיסוקיה עם רגלו.
“מה?…” ומיד הופיעה מן האין מכונת זמן שחרחרה והחלה ללחך את רגלו.
זה גרם לו להתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר.
הוא קם מן המיטה, ניער מעליו את ארבע מכונות הזמן, שהתעלמו מכך וחזרו אל רגלו בשלווה, כאילו היה זה הרעיון שלהן לעזוב אותו לרגע, ניסה ללכת אל עבר הארון, חמש מכונות הזמן מכשילות אותו שוב ושוב, שינה את דעתו ופסע כאובות אל עבר המקרר, מתוך תקווה להסיח את דעתן של שמונה מכונות הזמן בעזרת מעט חלב.
עד שהצליח להגיע, הפך הכאב שגרמו לו עשרים וחמש מכונות הזמן לבלתי נסבל. הוא פתח את דלת המקרר בתנופה. בפנים לא היה דבר, פרט לכמה מכונות זמן.

עד מהרה התמלא הבית עד אפס מקום, ומכונות הזמן נשפכו החוצה, אל הרחוב. במשך שעה קלה הן לא עוררו כל תשומת לב, ועד שמספרן הגדל עורר את עניינם של העוברים ושבים כבר היה מאוחר מדי. נחשול שחרחר של מכונות זמן שצף ושטף את העיר, והציף את בנייניה, את דרכיה ואת אזרחיה. גאות של מכונות זמן הטביעה את הכבישים ואת כלי הרכב, את נמלי הים והתעופה. מטוסים נאלצו להשאר באויר כמיטב יכולתם, אוניות נהדפו בחזרה ללב ים. אך הים לא היווה מחסום בפני הצונאמי השחרחר, שתפח ותפח ומילא גם אותו, ופלש לארצות השכנות, ומילא את האדמה והמים והאויר.
וכך, בכשכושי זנב עליזים ובליחוך רגליים מזדמנות, מילאו מכונות הזמן את העולם כולו עד אפס מקום. וכשהגיעו לחלקיה העליונים יותר של האטמוספירה ולעומקיו האפלים יותר של הים, כשלא נותר עוד מקום בו מכונת זמן הגונה יכולה לכשכש בזנבה בנחת ללא צורך בחליפת אמודאים או חליפת חלל, הן נעלמו כולן.

פרט לאחת.

בדירתו של ששון, בערבו של אותו יום, מכונת זמן בודדה שוטטה כה וכה וחיפשה רגל לאהוב. היא לא מצאה דבר. מתוך שעמום היא קפצה אחורה בזמן, אל התקופה העליזה, באותו בוקר, שבה התעורר ששון ומצא אותה מלחכת את רגלו. היא נהנתה מאד, אם כי בשלב מסוים היו שם יותר מדי מכונות זמן כמוה, לטעמה, והיא קפצה בחזרה לעתיד. אבל שם לא היה דבר, והיא השתעממה, ולכן קפצה שוב אחורה בזמן, אל התקופה העליזה, וחוזר חלילה.
לאחר שעשתה זאת בערך קווינטליון פעמים, שברובן הגיעה משום מה למקומות שכלל לא היו דירתו של ששון, נמאס לה מכל זה והיא הלכה לישון.