ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

כשאלפיים נוסעי ספינת החלל הישראלית “תקווה” התעוררו משנתם הקפואה, יותר ממאה שנים לאחר שיצאו לדרכם, הם מצאו את עצמם מקיפים כוכב לכת זר שדמה מאד לכדור הארץ.
“מחשב!” אמר מפקד המשלחת. “תודיע לירושלים שהצלחנו!”
המחשב הרהר בכך, ואז אמר, “לא.”
“הא?” אמר המפקד. המחשב לא ענה.
“מחשב, תודיע לירושלים…”
“לא.”
“למה לא?”
שתיקה.
“מחשב, למה לא?”
“למה לא מה?”
“מחשב,” אמר המפקד, שהחל להזכר בכל מיני דברים שניסו ללמד אותו יותר ממאה שנים קודם לכן, “למה לא תודיע לירושלים שהצלחנו?”
“כי כבר אין ירושלים,” אמר המחשב. “ואין כדור הארץ.”
הנוסעים, כשנודע להם הדבר, לא הפגינו בגרות ואיפוק כמצופה. ממש לא. למזלו של המפקד, רובם היו עדיין עמומי מוחין ודואבים לאחר שנות השינה הקפואה. לצערו המצב לא נמשך זמן רב. למעשה הוא נמשך בדיוק עד שמישהו גילה, על כוכב הלכת הזר שהקיפו, יבשת בצורת מגן-דוד.

מהומות פרצו בחלקי הספינה השונים, והמפקד נאלץ להתבצר בחדר הבקרה עם עשרים חייליו הנאמנים. מבחוץ צרו עליהם רוב שאר נוסעי הספינה אשר, כבר בשלב מוקדם זה של העניינים, הספיקו להתארגן על פי נטיה פוליטית ולהקים לעצמם סיעות.
“נקים שם ישראל חדשה!” הכריזו החלוצאים.
“נקים שם את מלכות בית רביעי!” שאגו המשיחאים.
“בואו נברח מפה מהר, לפני שיעלה בדעתם להקים ישראל חדשה ומלכות בית רביעי,” אמרו הפרגמטיסטים, אבל הם איחרו כרגיל, וכרגיל – איש לא הקשיב להם.
במוחו של המפקד עברו מחשבות דומות. הוא לא רצה להתמודד עם תוצאותיה הרוחניות של יבשת בצורת מגן-דוד. למעשה, הוא השתוקק בעיקר להתיישב במקום שבו לא יזכירו לו מגיני-דוד השכם והערב. הוא רצה שקט. הוא רצה לצאת לפנסיה.
“זה לא מוצא חן בעיני,” הוא אמר. “בואו נתכונן לזוז מכאן.”
“המפקד,” אמר קצין הקשר, “אנחנו מקבלים תשדורת ממישהו בכוכב הלכת.”
“מה? איפה? מי?”
“מישהו שקורא לעצמו 'קול מיקרונזיה החופשית'.”
“אני לא מאמין,” אמר המפקד. “איזה פאשלה. השיגו אותנו!”
“מה הוא אומר?” שאל אחד החיילים האחרים.
“הוא מזהיר אותנו שלא ננחת בלי אישור בשטח הריבוני שלהם,” אמר קצין הקשר.
“נו, אז השיגו אותנו,” אמר אחד החיילים. “שנזוז מכאן, נמצא איזה מקום אחר?”
המפקד נתן בו מבט איום ונורא. “נראה לך?” אמר. “שום מיקרונזי שמיקרונזי לא יזיז אותנו מיבשת בצורת מגן דוד. תתכוננו, אנחנו נוחתים!”
ואז קרסה דלתו של חדר הבקרה וחמישים מפגינים פרצו פנימה.

לאחר שעות רבות של עימותים, שבמהלכם נפצעו רבים ורק בנס לא נהרג איש, הוסכם לקיים ישיבה ובסופה משאל-עם. בינתיים הספיקו הסיעות השונות להתפצל כמה פעמים, ואיש לא זכר עוד מה מספרן. היו שם קולטוראים וחקלאים, חרדים וסרוגאים, סוציאליסטים וקפיטליסטים , אורתודוקסים ורפורמים, ואיש איש השתייך לכל סיעה שעלתה בדעתו, בדרך כלל יותר מאחת, והבלגן חגג. לאחר עוד שעות של ויכוחים מרים וזעקות שבר בנוגע לסדר הדוברים, הצליחו הצדדים המעורבים למצוא פשרה כלשהי שהיתה מוסכמת על כולם, ושהושתתה בעיקר על העובדה שמזכ”ל סיעת הקיבוצקאים ואדמו”ר סיעת החסידאים היו בני דודים.
ואלה היו, פחות או יותר, עיקרי הדברים: החלוצאים על שלל סיעותיהם דרשו לנחות מיד ולהקים מדינה, ואליהם הצטרפו המשיחאים והחיילים. הדמוקרטאים דרשו לקיים בחירות לפני כל החלטה שהיא, ולהקים ממשלה ובה שרי חוץ, בטחון, אוצר, שיכון וספורט. הסוציאליסטים דרשו להקים הסתדרות כללית ואיימו להשבית את הספינה אם דרישתם לא תיענה. קיבוצקאים איחוד רצו לנחות ולהקים קומונה שיתופית המבוססת על חקלאות, וקיבוצקאים מאוחד רצו לנחות ולהקים קומונה שיתופית המבוססת על תעשיה וניהול. היו עוד המון סיעות ודעות, אבל מי סופר.
“אנחנו צריכים לעוף מפה,” אמר הפרגמטיסט היחיד שלא נפגע במהלך המהומות. “כבר יש שם מדינה של אנשים אחרים, של מיקרונזים. אנחנו לא רוצים שוב פעם להחזיק שטח כבוש. בשביל מה? יש המון כוכבי לכת ביקום – למה דוקא כאן?”
הוא גורש מהבמה לקול צווחות “עוכר ישראל”.
“אנחנו לא שואלים אותם, ואנחנו גם לא שואלים אתכם,” אמר הדובר שבא אחריו. “מגן-דוד, זה סימן משמיים. כאן תקום מלכות בית דוד! אם תביטו במסכים האישיים שלכם, תראו איך אנחנו גומרים עם המדינה של המיקרונזים האלה.”
על כל המסכים הופיעו פתאום שלושה שובלי עשן שהתקדמו באיטיות אך בנחישות, נעים מן החלל אל עבר היבשת. המהום של שאלה עלה בקהל. “מה זה?”
“אלה,” אמר הדובר, “פצצות מימן. חשבנו מראש על האפשרות שיגיעו לכאן לפנינו. יש להם רק שלוש ערים, וכולן על השפיץ הימני העליון של המגן-דוד. לנו יש פצצה לכל עיר. תוך שתי דקות זה יגמר.”
איש לא דיבר. כולם הביטו בשובלים, על גבי המסכים האישיים שלהם.
“אני מתאר לעצמי,” שבר הפרגמטיסט את הדממה, “שלא כל כך מעניין אף אחד פה כמה אנשים יהרגו.”
שתיקה, פרט לכמה מבטים זועמים שהופנו אליו.
“המילה 'שואה' לא אומרת לכם כלום,” המשיך.
שני בריונים ניגשו אליו והחלו להצעיד אותו בכוח אל מחוץ לאולם.
“זה לא הסוף!” הוא צעק. “לא ילך לכם! אתם עוד תראו מה זה!”
הם טרקו אחריו את הדלת. הם לא הבינו למה הוא התכוון עד שהבחינו, פתאום, בכך ששובלי העשן סוטים ממסלולם. עד שקישרו זאת אליו, הפצצות כבר פגעו בקרקע – אבל לא במקומות אליהם שוגרו. ממש לא. הרחק, הרחק משם.
ולאחר דקה או שתיים היבשת כבר לא היתה בצורת מגן-דוד.

בישיבה הבאה הוחלט, ברוב קולות ובשקט יחסי, לחזור לשינה הקפואה ולחפש כוכב לכת אחר, ראוי יותר. והפרגמטיסט, למרות התנגדותן של חלק מהסיעות וחשדותיהן של כמה מהסיעות האחרות, ולמרות העובדה שלא עמד יפה בלינץ', זכה ללוויה צבאית.