ניר יניב

כמה הרהורים בעניין חוק האינטרנט הבא עלינו לרעה
פורסם ב-NRG

נצחון הגאווה

לפני זמן מה רשמו אנשי הקהילה ההומו-לסבית נצחון מרשים על יריביהם, אנשי הפשקווילים. אמנם מצעד הגאווה בירושלים היה אירוע קטן ומבודד יחסית, ונמנע מן הצועדים לקיים בסופו את ההפנינג המתוכנן, אך בסופו של דבר הם זכו, בעקבות מאבקם, בפרס חשוב בהרבה. לקח לחרדים זמן רב מדי להבין שגודל ופומביות מאבקם שלהם עצמם בתופעה הלא-כשרה מבחינתם יגרמו למודעוּת-יתר לנושא אצל כל שכבות האוכלוסיה, כולל זו שלהם. כשהבינו חלק מהם מה מתרחש והחליטו לסגת, כבר היה מאוחר מדי. התוצאה: כיום אין ילד חרדי שאינו יודע מה פירוש המילה "הומוסקסואל".

הצעת החוק החרדית לצנזור האינטרנט, בין אם תעבור בכנסת ובין אם לאו, מגלה לנו שהחרדים לא לומדים משגיאותיהם. תהיה אשר תהיה התוצאה הסופית, הנושא כבר זוכה לפרסום מספיק, גם בכלי התקשורת החרדיים, על מנת להבטיח את הוספתה של עוד מילה חשובה לאוצר המילים של הילדים הרכים הללו: "פורנוגרפיה".
ברוכים הבאים, ילדים חרדים יקרים, אל העולם האמיתי. אנחנו אוהבים אתכם. Kiss kiss!

זיהוי קטלני

לאחר הסרתו של סעיף הזיהוי הביומטרי המגוחך מהצעת החוק לצנזור הרשת, אנו מגלים שלמעשה היא נטולת משמעות פרקטית כמעט לחלוטין. כן, חברות האינטרנט יחויבו לספק סינון חינם למעוניינים בכך, והסינון הנ"ל יהיה נתון למרותה של איזו ועדה מטופשת (עוד לא נבראה בישראל ועדה לא מטופשת), ויהיה על הלקוח להצהיר על רצונו או אי-רצונו בסינון בזמן ההרשמה לשירות. האמת? לא נורא. אין כאן שום דבר שיכול להקשות על חיינו באמת, ומי שחושב שחברות האינטרנט – בדיוק כמו חברות הסלולר – לא מבצעות מעקב כלשהו על פעילות הלקוחות שלהן, ובכן, יש לי מגרש קטן שאני מעוניין למכור לו, כמה קילומטרים מערבית להרצליה.

הסעיף המאיים ביותר בכל העסק הוא הדרישה לזיהוי באמצעות מספר תעודת הזהות. אבל רגע – הרי אנחנו מספקים את המספר הזה ממילא. כלומר, יתכן שמישהו מבין הקוראים אכן טורח להתייצב אצל ספק האינטרנט שלו ושק זוזים בידיו, אבל כל השאר משלמים, כמוני, בכרטיס אשראי. וכשמשלמים בכרטיס אשראי, אפילו על פיצה, נדרשים לתת את מספר תעודת הזהות. כלומר, מבחינת הלקוח המבוגר, כל העניין מסתכם בשאלה נוספת אחת בזמן תהליך ההרשמה – "האם אתה מעוניין בסינון?"
התשובה, כמובן, היא "לא". תודה לך, ש"ס, וחפשי אותי בסיבוב.
(ואם המוקדן מוסיף, "אני צריך את תעודת הזהות שלך, אדוני", תמיד אפשר לומר "הרגע נתתי לך, טמבל". וגם, מתוך כבוד לקהילה, "אני גברת, לא אדון").

איתנו במאבקנו הצודק

ולמרות כל זה, יש להיאבק בחוק האינטרנט. לא בגלל משמעות פרקטית כזו או אחרת, כי כמעט אין לו; לא בגלל הפיכתנו למדינה דמויית אירן או סעודיה – כי לא נהפוך לשום דבר שכזה, וש"ס יכולים לעמוד על הראש ולעשות שמיניות באינטרנט; לא בגלל שנאה לאחינו החרדים, תינוקות שנשבו שכמותם, מסכנים. הסיבה האמיתית פשוטה: זהו מאבק עקרוני על זכותו של הפרט לנהל את ענייניו בעצמו, ועל אי-זכותה של הממשלה לנהל את תצרוכת המידע של הפרט בכל רמה שהיא. זו הסיבה, ולא חסימתו הפוטנציאלית של בלוג או אתר זה או אחר. הרי ממילא כל מי שעיניו בראשו לא ישתמש בסינון המטופש, וילדים קטנים יוכלו לעקוף אותו ללא כל מאמץ. אבל מישהו צריך להסביר לכנסת ולממשלה שאנחנו ילדים גדולים, ושלמעשה אנחנו אמורים לפקח עליהם, ולהעביר אותם מתפקידם אם צריך – לא להיפך.
ואולי באמת הגיע הזמן לעשות זאת.