הרופא בבית החולים רשם בטופס השחרור "שבעה ימי מחלה". אחרי שבעה ימים במיטה הרגשתי גיבור מספיק על מנת לצאת מהבית, או אולי משועמם מספיק על מנת לעשות כל דבר שאינו כולל קריאה, צפיה בסרטים ושחזורים בלתי פוסקים של התאונה בראשי. אז הלכתי לעבודה. כלומר – ניסיתי ללכת לעבודה. ואז התחיל לכאוב לי מאד. ממש. ובמקומות שלא כאב קודם.
הלכתי היום לקופת חולים, מחלקת תאונות. "הו," אמר הרופא כשראה את טופס השחרור מבית החולים. "שבעה ימים, הוא לא יכול לתת לך."
"אבל הוא נתן לי!" אמרתי.
"הוא יכול להמליץ," אמר הרופא, "אבל רק אני אומר כמה ימי מחלה יש לך באמת."
"אבל כבר לקחתי אותם!" אמרתי.
"זה לא בעיה."
"לא?"
"לא. מה פתאום שבעה ימים? אני נותן לך עשרים."
ק' המסכנה. כאילו לא הספיק הסבל הכרוך בטיפול בחולה מגודל ומפונק במשך שבוע, עכשיו, במקום לקבל קיצור בעונש על התנהגות טובה, היא מקבלת הארכה. אין צדק בעולם.
השאר תגובה