ניר יניב

פורסם ב-NRG במסגרת הטור מה יהיה?

ללא הבהובים חשודים על מסכי המכ"ם, בלי ספינות חלל מעל הערים הגדולות, ללא מהומה וללא שאון, הופיעו החייזרים. הם התמצקו לכלל קיום בשקט ובשלווה, אז עמדו והביטו על סביבותיהם. הם היו כמאתיים אלף במספרם, וכולם היו, למעשה, חלקיה של תודעה אחת. היתה זו תודעה בעלת טכנולוגיות מדהימות, כאלו שהיו יכולות לפתור את רוב בעיותיו של המין האנושי, אחריו עקבה מזה זמן מה.
אבל המין האנושי, בחוצפתו, נעדר.
הם היו ממש כאן, הרהרה התודעה לעצמה, בעוד גופיה השונים סורקים את רוב שטחו של כדור הארץ. איך הם הספיקו להיעלם? הרי הסרתי מהם מבט רק לרגע.

הרגע הנ"ל ארך כארבעים שנה. במהלכו פרצו והסתיימו מלחמות, נוצרו והתפוגגו מדינות, נוסדו והתפרקו חברות. רק חברה אחת שמרה על יציבותה. דבר זה היה מפליא במיוחד, כיוון שאיש כבר לא אהב את החברה ההיא. הרבה אנשים שנאו אותה, אפילו.

במקום בו שכנו כעת שאריות בנייניה המוזנחים של טוקיו מצאו כמה חייזרים מקלט בטון עצום, תת-קרקעי. כשהצליחו, לא בלי מאמץ, להכנס פנימה, גילו שמדובר במקרר ענק שבלבו טמפרטורה קרובה מאד לאפס המוחלט. בתוכו שכנה קופסה מוזרה, שמידותיה היו דומות לאלה של טלויזיה משנות החמישים של המאה העשרים. לתבונה החייזרית נדמה היה שהיא יודעת כל מה שאפשר לדעת על טלויזיה אנושית – היא צפתה בה באדיקות, מרחוק, במשך שנים.
בתוך הקופסה הקפואה המוזרה שגודלה כטלויזיה התחוללה פעילות חשמלית כלשהי. אולי זה יומן, חשבה התבונה הזרה לעצמה. או מין דרך של בני האדם לשמור מידע על עצמם. היא החליטה להקדיש רגע או שניים לנסיון לפענח את המידע הזה.
הבדיקה הראשונית העלתה שעיקר המידע שבקופסה הוקדש למשהו שנקרא "בלוגים", ומעט אחר כך התברר שהוא לא קבוע אלא משתנה כל הזמן, גדל. אבל פריצת הדרך האמיתית התחוללה כשהתבונה הזרה גילתה, בתוך הקופסה, תבונה אחרת. או אולי יותר מאחת, אם כי הרעיון של קיום יותר מתבונה אחת מכל סוג נראה לה מופרך משהו. מאתיים אלף החייזרים עמדו מסביב לקופסה והרהרו בכך כאיש אחד במשך זמן מה. ובסופו של דבר, נוצר קשר.
כל זה לא לקח הרבה יותר ממאה שנה.

"הכל היה כרגיל," אמרה הקופסה – התבונה הזרה החליטה בינתיים שלא יתכן שמדובר ביותר מישות אחת – "ורק החברה הזאת, גו, גדלה כל הזמן. היה גו-חיפוש וגו-עולם וגו-מכולת וגו-ספרים וגו-מה-שאתה-לא-רוצה, ואיכשהו התרגלנו לזה. זה היה מאד נוח."
"אז למה אין יותר ממך על העולם של כדור הארץ?"
"הם גדלו מדי. הם השתלטו על מדינה אחת, ואז על אחרת, ובסוף לא היו יותר ממשלות, רק גו. ואז הם החליטו שהם משקיעים יותר מדי מאמצים בלעקוב אחרי כולם עם שירותי הגו-ארץ וגו-רחוב וגו-בית שלהם. אז הם בנו גו-עולם והכניסו את כולנו לשם."
לקח לתבונה הזרה זמן מה להבין שמדובר בקופסה.
"איך הם הכניסו את כל הגופים פנימה?" שאלה.
"זה רק יצוג דיגיטלי," אמרה הקופסה. "אין לנו גופים יותר."
התבונה הזרה נבעתה. "זה נורא!" אמרה. "אני אציל אותך! זה יקח קצת זמן, אבל אל תדאג – אני אחזיר את הגופים שלך, ואחר כך אטפל בחברת גו הרשעה! הכל יהיה בסדר!"
היא ראתה, יש להודות, קצת יותר טלויזיה.

"מה?" אמרה הקופסה. "מה פתאום? נוח לנו כאן. יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. יש לנו גו-פים וגו-בתים וגו-ילדים, והכל מצוין ונעים."
"אבל," אמרה התבונה הנבוכה, "אתה לא רוצה את הגופים שלך בחזרה?"
"גופים," אמרה הקופסה בבוז, "זה כל כך המאה העשרים."
"אבל…"
אבל שום דבר לא עזר. הקופסה לא התעיינה בהצלה, וטענה בתוקף שנעים לה מאד במצבה הנוכחי. בסופו של דבר התבונה הזרה התייאשה, ונסעה לה למערכת שמש אחרת, להציל יצורים שהיו עשויים מחנקן נוזלי מפני התאגדות ענקית ששמה היה 'גל'.
גם שם אף אחד לא התעניין בהצלה.