זה פוסט של התפלשות בזבל, של עיסוק בדברים נטולי כל חשיבות ועניין. אל תבזבזו את זמנכם היקר עליו. מספיק שאני בזבזתי.
לפני כמה חודשים פרסמנו, רמי שלהבת ואני, מאמר ובו, אם להמנע לרגע מתקינות פוליטית, מבחר עצות טובות לכותבים רעים. היו בו גם כמה עצות טובות לכותבים טובים, ובהן פיסת החוצפה השערורייתית ומעוררת המחלוקת לאמור – מי שמוציא את ספרו בהוצאה עצמית יעשה מעצמו צחוק.
(סייגנו זאת: סיכוי של 99% שיעשה מעצמו צחוק. מעט אופטימי לדעתי, אבל שוין.)
אני תוהה להיכן נעלמו כל אלה שזעקו לשמיים על חוסר הגינותו של הטקסט הנ"ל, שהודיעו קבל עם ועדה שרמי ואני לא יודעים זה מימינו של זה ותחת מראשו של ההוא. אולי הם מתחבאים, כל אותם אנשים חביבים, מפני מטר הזוועות שהוצג בפנינו השנה עם פרוץ האיקון. כמו, למשל, "ספריה" של ההוצאה העצמית-להחריד-והמשובחת-רק-ביקום-חלופי-שבו-טיב-הספר-נמדד-על-פי-עובי-הנייר, ואשר שמה לא יצוין כאן אך ורק מפאת כבודו של פלוני ממכרי שמצא עצמו מעורב באופן לא נעים בעלבון הנ"ל לתבונה ולטעם הטוב. או כמו ספריו של קובי קמין, שכבר זכו לטיפולי האוהב. או כמו יצירת המופת "פארק באקפנהיים", שלא זכתה לביקורת מלהיבה פרי מקלדתי רק מהסיבה הפשוטה שחנן קוגל כתב ספר שכזה כבר לפני כן, ועשה זאת טוב – כלומר, גרוע, באופן המאפשר לכותב הביקורת להשתלח בהנאה ולדעת שהצדק והמוסר היו וישארו לצדו – הרבה יותר. וגם כי לא היה לי כוח לקרוא את כל זה, ואולי באמת הגיע הזמן שצער בעלי חיים יעשו משהו בעניין הפרקים הראשונים המתפרסמים באינטרנט. הם או המועצה לשלום הילד. או האו"ם.
ואם כבר הגענו אל הקוגל, הרי שלא יכולתי להמנע מלהזכר בו כשעיינתי לראשונה בכתב העת החדש בשכונה למדע בדיוני ולפנטסיה – מרקורי. למעשה, נזכרתי בו מיד כשהופניתי אל אתר המגזין הנ"ל, המצליח בכשרון רב להפגין חוסר כשרון מזעזע בכל הקשור לכתיבה ועריכה. הוראות הגשת הסיפורים שם תמוהות, בלשון המעטה, ובייחוד נושא התשלום לכותבים, שאינו מחושב לפי מספר המילים כיוון שמערכת המגזין חוששת מכותבים שיאריכו את סיפורם באופן מלאכותי. רעיון זה גרם לי לרגש כה עז של רחמים, עד שטרחתי וניגשתי אל הדוכן שלהם באיקון, הצגתי את עצמי ואמרתי לאחד מחברי המערכת שרבץ שם, "יש לכם עורך ספרותי? כי הוא צריך לפתור בעיות כאלה."
"בטח שיש לנו עורך ספרותי," אמר הזהו והצביע על עמודו הראשון של המגזין, שם צוין שמו של העורך הראשי. "הוא בוחר את הסיפורים."
"עורך ספרותי," אמרתי. "עורך שמבקש מהכותבים לשנות את הסיפורים במקרה הצורך, שמצביע על בעיות. מישהו שמבין בספרות."
"בטח שיש לנו עורך ספרותי," אמר הזהו והצביע על עמודו הראשון של המגזין, שם צוין וכו' וכו' וכו'. עכשיו לך תסביר למישהו כזה מה פירוש "עורך ספרותי".
גם עורך לשוני, אגב, אין להם, מה שמסביר מדוע הם מצהירים בגאווה ובתוקף על כך שאצלם הסיפורים לפרסום נבחרים על ידי אלקטורים. לא לקטורים – אלקטורים. מישהו מידידי מלמל משהו בנושא אל מול העורך הראשי, שהסביר לו בנחת ש"אצלנו במגזין זה 'אלקטורים', כמו באנגלית." ואללה. ואצלי במגזין, לטלוויזיה קוראים "טילפיזיון", כמו בערבית. מה, לא? בחיי, אני מתחיל להתחרט על כך שלא קניתי את הגליון הראשון שלהם. המעט שראיתי היה בידור לא נורמלי.
אה, ויש להם גם סיסמה: "לספק עומק, תרבות ואולי גם קצת ידע" (או אולי "לספק עומק, תרבות וידע" – האתר שלהם מעט לא החלטי בנושא). אני משער שהרעיון לאגור מעט עומק, תרבות וידע לפני שמנסים לספק אותם בכוח לקהל התמים לא עלה במוחו של איש מהם.
חבל, דוקא הייתי שמח לראות עוד כתב עת טוב למדע בדיוני ולפנטסיה. מצד שני – צחוקים.
עדכון: מאזיני היקרים הודיעו לי ששכחתי, ברשימת הזוועתונים, את המותחן הפוליטי המד"בי החדש והמופלא "המגשר". הנה, אם כן, פרק לדוגמה, ובעקבותיו דיון מרתק בו משבחים חבריו של המחבר את ספרו בעילום שם ובתחכום מרהיב, כך שאיש לא שם לב. נפלא!
השאר תגובה